|
''סידור הדברים'' / רפי זברגרבבא קמא דף ס"א
הרקע
הגמרא דנה ארוכות בפסוק מפרשת משפטים (שמות, כ''ב, ג'): אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה מִשּׁוֹר עַד חֲמוֹר עַד שֶׂה חַיִּים שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם העוסק בקנס שהתורה הטילה על הגנב לשלם כפל ( שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם ) בגין עברת הגניבה שביצע. הנושא
שואלת הגמרא בתחילת עמוד ב': מה הצורך במלים (או בכללים) הִמָּצֵא תִמָּצֵא שהרי קודם לכן למדנו (בסוף עמוד א') כי הפסוק מרבה כל גניבה ולא רק בעלי חיים, ועל כל דבר צריך לשלם קנס של כפל.
עונה הגמרא: בגלל שכתוב בפסוק גם את המילה חַיִּים ניתן היה לחשוב כי הפסוק בכל אופן מלמד דין כפל רק בגניבת בעלי חיים, ולא בכל חפצים אחרים, לכן באה התורה ומלמדת אותנו כללים נוספים ע''י המילים הִמָּצֵא תִמָּצֵא כי דין זה חל בכל החפצים ולא רק בבעלי חיים. שואלת הגמרא: והא שני כללות דסמיכי אהדדי נינהו. כלומר, כיצד אנו משתמשים בעיקרון של ''כלל ופרט וכלל'' כדי ללמוד ממנו על כל החפצים, והרי בפסוק, שני הכללים סמוכים אחד לחברו, ואין פרט ביניהם? תשובה רבינא בגמרא, מסתמכת על עיקרון אשר נאמר בארץ ישראל [כזכור, התלמוד שלנו נכתב בבבל] ומפתיע ביותר: כל מקום שאתה מוצא שתי כללות הסמוכים זה לזה – הטל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט. כלומר, למרות שהפרט המצוין בתורה נכתב אחרי שני הכללים, אנו ''מזיזים'' את הפרט להיות בין שני הכללים, ואז אפשר לדון על פי הכלל השלישי לעיל: כלל ופרט וכלל אין אתה דן אלא כעין הפרט. הגמרא בהמשך מסבירה מה לומדים בדין זה אצלנו: מה הפרט דבר המיטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המטלטל וגופו ממון. כלומר ''התכונות'' של הפרט הם: דבר שאפשר לטלטל, בניגוד לקרקע למשל שאין אפשרות לטלטלה, וגוף הדבר שווה כסף, בניגוד לשטר למשל, שאין לו שווי לכשעצמו – רק דברים כעין אלו, משלמים עליהם כפל קנס. מהו המסר?
למדנו היום ''לסדר דברים''. למרות שסדר כתיבת הדברים בתורה הוא: כלל וכלל ולאחריהם הפרט, ניתן לשנות [בלשון הגמרא: לסרס] את הפסוק, ו''להעביר'' את הפרט להיות בין שני הכללים, כל זאת, כדי שנוכל להשתמש בעיקרון של "כלל ופרט וכלל''. |