|
חבורה / רפי זברגרבבא קמא דף ע"א
הרקע
למדנו במשנה בדף הקודם מספר הלכות : הנושא
שואלת הגמרא על המקרה השלישי לעיל: אמנם לא חייב מיתה (בידי אדם, ''רק'' בידי שמים), אך בכל אופן חייב מלקות, משום שעבר על איסור לאו, וכל העובר על איסור לאו לוקה [מקסימום שלושים ותשע מלקות].
עונה הגמרא: משנתנו היא לשיטת רבי מאיר, הסובר כי ניתן ללקות ולשלם יחדיו. ממשיכה הגמרא ומקשה: אם משנתנו לפי שיטת רבי מאיר, מדוע לא מוזכר גם מקרה של ''טבח בשבת'' במשנה, שגם במקרה זה היה צריך להיות חייב בתשלומים ביחד עם עונש מיתה? עונה הגמרא: אולי רבי מאיר סובר שניתן לחייב תשלומים ביחד עם מלקות, אך לא ביחד עם עונש מיתה! דוחה הגמרא: ומביאה ברייתא בה כתוב כי רבי מאיר מחייב בתשלומים, גם במקרה שגנב וטבח בשבת. עונה הגמרא: באמת, הברייתא "לא ניתנת להבנה רגילה''. שכן, אמרו מספר חכמים וכל חבורתא משמיה דרבי יוחנן, שהברייתא מדברת במקרה והגנב ביקש מאדם אחר לטבוח עבורו, והאדם השני מתחייב מיתה, לכן הגנב יכול להתחייב בתשלומים. מהו המסר?
הגמרא משתמשת במונח "חבורה" משמו של רבי יוחנן. חבורה כזו, נשארה ללמוד דרך קבע בבית המדרש של רבי יוחנן, והייתה מאוד מגובשת בתוכה. |