יושב הקדוש ברוך הוא ושואג
ברכות ג ע"א
"עד סוף האשמורה. מאי קסבר רבי אליעזר? ...קסבר שלש משמרות הוי הלילה והא קמשמע לן: דאיכא משמרות ברקיע ואיכא משמרות בארעא, דתניא: רבי אליעזר אומר: שלש משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי...
אמר רב יצחק בר שמואל משמיה דרב: שלש משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי ואומר: אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אומות העולם...
תניא, אמר רבי יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. בא אליהו זכור לטוב... ואמר לי: בני, מה קול שמעת בחורבה זו? ואמרתי לו: שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת: אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות. ואמר לי: חייך וחיי ראשך, לא שעה זו בלבד אומרת כך, אלא בכל יום ויום שלש פעמים אומרת כך...".
רבי אליעזר ורבי יוסי עסקו שניהם בזעקת אבלו של הקב"ה ג' פעמים ביום שבהשגחתו על ברואיו. אלא שרבי יוסי הדגיש את הישנות הזעקה "בכל יום ויום", וביום דוקא. ואילו לדעת רבי אליעזר האבל הוא בלילה.
ותנאים אלו הולכים כפי שיטתם.
רבי יוסי אומר במסכת ראש השנה דף טז ע"א: "אדם נידון בכל יום, שנאמר (איוב ז, יח) וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים". בכל יום יום ולא רק פעם אחת בשנה, וביום דוקא. וכן בהמשך שם ובמסכת נדרים דף מט ע"א: "אמר רב יוסף כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי? כמאן - כרבי יוסי". גם דינו של הקב"ה הוא השגחתו על ברואיו.
ולעומת זאת במסכת ראש השנה דף כז ע"א אמר רב שמואל בר יצחק באותו לשון: "כמאן מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון, כמאן - כרבי אליעזר, דאמר: בתשרי נברא העולם".
ומפורט בירושלמי מסכת ראש השנה פרק א ה"ג: "תני בתקיעתא דרב: זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון, כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב (תהלים פא, ה)". כלומר, כמפורש בפסוק שלפני כן: (תהלים פא, ד) תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ. המשפט נעשה בחודש – עת חידוש הלבנה, בזמן תקיעת השופר, בכסה – בזמן החושך והכיסוי, ביום חגנו. כי לשיטתו בתשרי נברא העולם, בתחילת החורף שהוא כלילה – זמן שאין השמש מאירה על הארץ כבקיץ. תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר (תהלים קד, כ), הלילה הוא זמן הבחינה והמשפט, ומתוך כך הזעקה על הגלות.
בברכות רב יצחק בר שמואל, ובראש השנה רב שמואל בר יצחק (אם אין הגירסא מהופכת) מפרשים את דברי רב ההולך בשיטת רבי אליעזר.
ההשואה האמורה בין שעות היממה לבין מועדי מעגל השנה מתקיימת לכל אורכה.
כך כתב המהר"ל בספר נר מצוה ח"ב:
"וראוי היה זה שיהיה בכ"ה בכסליו, שאז האור יוצא. כי בכ"ה באלול נברא האור בעולם, כי העולם נברא באחד בתשרי, ובו נברא האדם, שנברא בששי [של] ימי בראשית. והאור שנברא ביום ראשון (בראשית א, ג) היה זה בכ"ה באלול, שנברא האור [וכן הוא בויקרא רבה (פרשת אמור פרשה כט, א) "תני בשם רבי ליעזר בעשרים וחמשה באלול נברא העולם"]. ויש לאור ד' גבולים; הגבול האחד, שהאור הוא בתכלית התגברות שלו, והחושך בתכלית המיעוט, ומשם ואילך מתחיל האור להתמעט, והחושך להתגבר, וזהו בתמוז. ויש גבול, שהאור והחשך הם שוים, ומכאן ואילך מתחיל האור להתמעט והחושך להתגבר, וזה בחודש תשרי, שאז האור והחושך שוים [כוונתו ככתוב: זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים. קהלת ז, יד] ומכאן ואילך החושך מוסיף ומתגבר על האור. ויש גבול, שהחושך גובר על האור לגמרי, וזהו בחודש טבת, ומכאן ואילך מתחיל האור להתגבר. ויש גבול, שהאור והחושך הם שוים, ואחר כך הולך האור ומוסיף, וזהו בחודש ניסן, שאז האור וחושך שוים, ואחר כך מתגבר האור יותר עד חדש תמוז, וכן הוא חוזר חלילה. והנה התחלת האור שיוצא מן החשיכה הוא בכ"ה כסליו, כי בריאת אור עולם בזמן שהוא שוה היום עם הלילה, וזה היה בכ"ה באלול, או בכ"ה באדר למאן דאמר (ר"ה יא, א) בניסן נברא העולם. אם כן התחלת האור הוא בכ"ה בכסליו, שאז מתחיל האור להתגבר. ולפיכך נעשה הנס בשמן, והיה האור בכ"ה [בכסליו], אף שלא היה שמן להדליק. והיה הנס כל שמונה, כאשר אותו זמן הוא מיוחד להתחלת האור".
הוי אומר שיום כ"ה בכסליו מקביל לשעת חצות הליל, כ"ה באדר לזריחה, כ"ה באלול לשקיעה, וכ"ה בסיון לחצות היום. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם אֲדֹנָי ה' וְהֵבֵאתִי הַשֶּׁמֶשׁ בַּצָּהֳרָיִם וְהַחֲשַׁכְתִּי לָאָרֶץ בְּיוֹם אוֹר (עמוס ח, ט).
ויש חשבון נוסף התלוי במועד מילוי הלבנה. פסח ראשית הקציר מוריד הטל וחסד הגאולה, סוכות סוף האסיף מוריד הגשם וימי הדין. ט"ו בשבט תחילת האשמורה האחרונה "הואיל ויצאו רוב גשמי שנה" (ראש השנה דף יד ע"א), ופורים באמצעיתה. ט"ו באב תחילת אשמורה האחרונה של יום "רבי אליעזר הגדול אומר מחמשה עשר באב ואילך תשש כוחה של חמה" (תענית דף לא ע"א). ימי אבלות סוף תמוז ואב – אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב (ירמיהו ו, ד; פסחים דף נח ע"א).
וראה עוד בקישור זה.
