|
לפתוח עינים / רפי זברגרבבא קמא ו ע"אהקדמהלמדנו במשנה הראשונה במסכת, בקשר להשוואה בין ארבע אבות הנזיקין השונים, כי לכל אחד יש תכונה מיוחדת לו, ולכן התורה הייתה צריכה לפרט את כל האבות ללמדנו שכולם חייבים. לקראת סופה של המשנה סיכמה המשנה ואמרה: הצד השווה שבהן (כל ארבעת אבות הנזיקין) שדרכן להזיק ושמירתן עליך... כלומר: כל אבות הנזיקין המוזכרים במשנה, "דרכן להזיק" - ה"אופן הטבעי" שלהם הוא להזיק, ולכן "שמירתן עליך" – חובה עלינו לשמור שהם לא יזיקו. הנושאשואלת הגמרא: לאיתויי מאי? כלומר, מה מחדש לנו "הצד השווה" של כל אבות הנזיקין? עונה הגמרא: בא לחדש ולספר לנו על מקרה בו הניח אדם אבן, סכין או משא אחר בראש גגו, ונפלו מן הגג ברוח מצויה – רוח ידועה ולא פתאומית, והזיקו – גם במקרה זה מלמדת אותנו המשנה שחייבים. על מקרה זה דנה הגמרא, ומנסה להבינו: מהו המסר?מכוח תכונה זו של "בור" שכן "תחילת עשייתו לנזק" אנו למדים כי כל דבר שיש לו "יכולת" להזיק, כבר בשלב זה מגדירים אותו כ"מזיק", למרות שעדיין לא גרם לשום נזק. הגדרה זו מלמדת ומחייבת אותנו "לפקוח עיניים" – לשים לב היטב לכל הסובב אותנו, ולבחון האם גרמנו במעשנו לדברים העלולים להזיק בשלב זה או אחר. |