טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
מן יהיב לן מכותבות דיריחו ואכלנא ביה – תמר מצוי
"אמר רב יהודה אמר רב: מעשה באדם אחד שאמרו לו אשתו תותרנית היא, ונכנס אחריה לחורבה לבודקה; אמר לה: ריח צנון אני מריח בגליל, אמרה ליה: מן יהיב לן מכותבות דיריחו ואכלנא ביה! נפל עלה חורבה ומתה; אמרו חכמים: הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבודקה, מתה אינו יורשה" (בבא בתרא, קמו ע"א).
פירוש: מעשה נוסף שאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁאָמְרוּ לוֹ שאִשְׁתּוֹ ארוסתו תּוֹתְרָנִית הִיא, שאינה יכולה להריח, וְנִכְנַס אַחֲרֶיהָ לְחוּרְבָה לְבוֹדְקָהּ אם באמת תותרנית היא, אָמַר לָהּ: רֵיחַ צְנוֹן אֲנִי מֵרִיחַ בַּגָּלִיל, שלקח עימו תמר ואמר לה שהוא מריח ריח צנון, ורצה לנסותה אם היא מריחה ריח זה. אָמְרָה לֵיהּ [לו] בצחוק: מַן יָהֵיב לָן [מי יתן לנו] מִכּוֹתָבוֹת (תמרים) של יְרִיחוֹ וְאָכַלְנָא בֵּיהּ [ואוכל אותם], שרמזה בכך שהיא מריחה ריח התמר שהיה עימו. נָפַל עֲלָהּ [עליה] החוּרְבָה וּמֵתָה. אָמְרוּ חֲכָמִים: הוֹאִיל וְלֹא נִכְנַס אַחֲרֶיהָ אֶלָּא לְבוֹדְקָהּ ולא לשם יחוד וביאה, אם מֵתָה אֵינוֹ יוֹרְשָׁהּ, שלא נגמרו הנישואין, ואין אדם יורש את ארוסתו (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: תמר מצוי שם באנגלית: Date Palm שם מדעי: Phoenix dactylifera
נושא מרכזי: מה ייחודן של "כותבות יריחו"?
לריכוז המאמרים שנכתבו על התמר המצוי הקש/י כאן.
מדברי האשה המצפה ל"כותבות יריחו" משתמע שהן היו מפורסמות ואולי אף שימשו כ"מותג". ה"כותבת" היא זן תמרים מסויים גדול במיוחד הנקרא גם "כותבת הגסה". בתוספתא (ביכורים, פ"א הל' ה') מפרש הר"ש סירילאו: "כותבת – היינו כותבת הגסה". על פי המפרשים גודלה מעט פחות מכביצה (ראו עוד במאמר "שאור בכזית, וחמץ בככותבת"). מפרש כאן הרשב"ם: "מאן יהיב לן מכותבות דיריחו - שהן מתוקים ונאכל עם הצנון שהוא חד, שכן היה דרכן לאכול תמרים עם הצנון שזה חד וזה מתוק ומתקן זה את זה. ולפי שהבינה שלנסותה נתכוין השיבתו דרך שחוק כך. וללישנא דאמרינן שנטל עמו כותבת אמרה כותבות דיריחו אני מריח ולא צנון, יריחו נקראת עיר התמרים והיינו כותבות". על הקשר בין התמר לכותבת אנו לומדים מהאופן בו דרש רב חנן (ברכות, מא ע"ב, ערובין, ד ע"א, סוכה, ה ע"ב) את המין "דבש" שבשבעת המינים (דברים, ח ח'): "... דבש - ככותבת הגסה ליום הכיפורים וכו'". בתרגום יונתן אנו מוצאים: "... אֲרַע דְּמִן זֵיתָהָא עַבְדִין מְשַׁח וּמִן תוּמְרַיָיהָא עַבְדִין דְּבָשׁ".
הקשר בין העיר יריחו והתמרים מופיע כבר במקרא. בפרשת "וזאת הברכה" המתארת את גבולות הארץ שבהן צפה משה מהר נבו נאמר: "וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צעַר" (דברים, לד ג'). עיר התמרים ככינוי ליריחו מופיע גם בדברי הימים (ב' כח ט"ו): "וַיָּקֻמוּ הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְשֵׁמוֹת וַיַּחֲזִיקוּ בַשִּׁבְיָה וְכָל מַעֲרֻמֵּיהֶם הִלְבִּישׁוּ מִן הַשָּׁלָל וַיַּלְבִּשׁוּם וַיַּנְעִלוּם וַיַּאֲכִלוּם וַיַּשְׁקוּם וַיְסֻכוּם וַיְנַהֲלוּם בַּחֲמֹרִים לְכָל כּוֹשֵׁל וַיְבִיאוּם יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים אֵצֶל אֲחֵיהֶם וַיָּשׁוּבוּ שׁמְרוֹן". עיר התמרים כשם נרדף ליריחו מופיע בשופטים (ג י"ג): "וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו אֶת בְּנֵי עַמּוֹן וַעֲמָלֵק וַיֵּלֶךְ וַיַּךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וַיִּירְשׁוּ אֶת עִיר הַתְּמָרִים". מתרגם יונתן: "וּכְנַשׁ לְוָתֵיה יַת בְּנֵי עַמוֹן וַעֲמָלֵק וַאֲזַל וּמְחָא יַת יִשְׂרָאֵל וִירִיתוּ יַת קַרְתָּא יְרִיחוֹ". באופן דומה מפרש יונתן את המילה "תמר" בפסוק ביחזקאל (מז י"ט ובפסוק בפרק מח כ"ח): "פְאַת נֶגֶב תֵּימָנָה מִתָּמָר עַד מֵי מְרִיבוֹת קָדֵשׁ נַחֲלָה אֶל הַיָּם הַגָּדוֹל וְאֵת פְּאַת תֵּימָנָה נֶגְבָּה" ("וְרוּחַ עִבַּר דָרוֹמָא מִירִיחוֹ וכו'"). למרות שהדברים לא נאמרו במקרא במפורש הרי שהעובדה שיריחו נקראה על שם תמריה מעידה על חשיבות גידול זה בתחומה. לעומת זאת בספרות חז"ל מופיעים אזכורים שמהם ניתן ללמוד על המקום החשוב שתפסו תמרי יריחו ועל איכותם.
בתוספתא (ביכורים, ליברמן, פ"א הל' ה') נאמר: "... רבן שמעון בן גמליאל אומר אין מביאין בכורין תמרין חוץ מן התמרין שביריחו ואין קורין אלא על הכותבות בלבד וכו'". מהלכה זו אנו לומדים על מעמדם המיוחד של תמרי יריחו בהשוואה לתמרי שאר אזורי הארץ ומתוכם על הזן "כותבות" המשובח אף יותר. שני אזכורים נוספים מופיעים במדרש בראשית רבה (וילנא): "ויקחו את כל רכוש סדום ועמורה ואת כל אכלם, ר"י אומר זו עבודה, ורבי נחמיה אמר אלו הכותבות וכו'" (לך לך פרשה מ"ב). הכותבות היו במעמד שוה ל"כל אכלם" אולי משום שהיו עיקר מסחרן של סדום ועמורה או משום ששימשו כמזון ליוצאים למלחמה. בבראשית רבה, תיאודור-אלבק, וישב פרשה פ"ה) נאמר: "... אלא כל מלך שלא היה לו שלטון בארץ ישראל הוא אומר אין מלכותו שוה כלום, ומלך בבל אנטיקיסר שלו היה יושב ביריחו והיה זה משלח לזה כותבות וזה לזה דוריות". בחלק מהגרסאות נכתב "דורניות" במקום "דוריות". שליט יריחו שלח למלך בבל כותבות כסמל לשליטתו של האחרון בארץ ישראל. הדבר מצביע על כך שכותבות יריחו היו מוצר יוקרתי.
יריחו ותחומה נחשבו כמקום פורה במיוחד ובמדרש (ספרי, במדבר, בהעלותך פיסקא פ"א) נאמר: "והיה כי תלך עמנו והיה הטוב ההוא, וכי מה טובה הטיבו לו אמרו כשהיו ישראל מחלקים את הארץ הניחו דושנה של יריחו חמש מאות אמה על חמש מאות אמה אמרו כל מי שיבנה בית הבחירה בחלקו יטול דושנה של יריחו וכו'". אזור זה היה מפורסם בעיקר בגידול האפרסמון והפקת תוצריו אך התמרים ובמיוחד הכותבות תפסו מקום שני במעלה. ייתכן והכותבות היו מאכל ייצוגי ליריחו ולכן הוגש לחבורת החכמים שהסבו בה: "מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין ביריחו, הביאו לפניהם כותבות ואכלו, קפץ ר' עקיבא ברך אחריהן אחת וכו'" (תוספתא, ליברמן, ברכות, פ"ד הל' ט"ו).
המקום המרכזי שתפס ענף התמרים ביריחו גרם להיתר מיוחד שקבלו אנשי העיר לצורך מלאכה בערב פסח: "ששה דברים עשו אנשי יריחו, על שלשה מיחו בידם ועל שלשה לא מיחו בידם, ואלו הן שלא מיחו בידם: מרכיבין דקלים כל היום וכו'" (פסחים, פ"ד מ"ח). מפרש הרמב"ם: "הראשונות שהיו מרכיבין דקלים כל יום ארבעה עשר, והוא שמרכיבין הזכר על התמרות. וזה מפורסם אצל עובדי האדמה וכו'" (ראו במאמר "מרכיבין דקלים כל היום"). יריחו התייחדה בהלכה נוספת והיא קביעת מועד "כלה מן השדה" של תמרים בשביעית: "תני אוכלין על התמרים עד שיכלו מיריחו ועל הזיתים עד שיכלו ממרון ומגוש חלב" (ירושלמי, וילנא, שביעית, פ"ט הל' ב'). הלכה זו מופיעה גם בתוספתא (שביעית, ליברמן, פ"ז הל' ט"ו) אלא ששם מחליפה צוער את ירילו: "... אוכלין בתמרים עד שיכלה אחרון שבצוער". החלפה זו מופיעה גם במשנה (יבמות, פט"ז מ"ז): "... מעשה בבני לוי שהלכו לצוער עיר התמרים, וחלה אחד מהם בדרך, והביאוהו בפונדק, ובחזרתם אמרו לפונדקית איה חבירנו? אמרה להם: מת וקברתיו וכו'". במשנה זו ניתן הכינוי "עיר התמרים" לצוער.
אם נניח שאין מדובר בשיבושי גרסאות הרי ייתכן שיש בהחלפה זו תמיכה בהשערה שערי הככר וביניהן גם צוער היו מצפון לים המלח ובכך הופכות צוער ויריחו ערים קרובות בעלות מאפיינים חקלאיים דומים. בשאלת מיקומה של צוער דן י. אליצור (1) שציטט את הפסוקים המתארים את גבולות הארץ בהן צפה משה מהר נבו. מסמיכות "עיר התמרים" לצוער ניתן לכאורה להסיק שהן היו קרובות זו לזו. לדעת י. אליצור ראיה זו אינה חזקה משום שייתכן והכתוב כולל יחד את כל איזור ים המלח מהדרום לצפון ולאמיתו של דבר צוער הייתה מדרום לים המלח. גם הצעה זו אפשרית לאור כך שכל סביבות ים המלח היו מרכז חשוב לגידול תמרים.
 |
|
 |
|
תמונה 1. תמר מזן מג'והל - ניכר היטב החלל סביב הגלעין. |
|
תמונה 2. עצי דקל בעין קלט |
(1) "מקום בפרשה – גיאוגרפיה ומשמעות במקרא", בהוצאת "ידיעות אחרונות, עמ' 33-35.
מקורות עיקריים:
אנציקלופדיה תלמודית, ערך "כותבת".
ח. פ. בניש, 'מדות ושיעורי תורה, מה' ב', בני ברק, עמ' רמז-רנ.
מ. א. כסלו וא. שמחוני, 'כותבת הגסה מהי?', עלון הנוטע, שנה ס"ד, פברואר 2010, עמ' 39-42.
מ. א. כסלו וא. שמחוני, 'האם הכותבת הגסה חזרה לארצנו', הליכות שדה 179 – חשון תשע"ג, עמ' 29-35.
ע. לונדון, 'ענף התמרים בארץ ישראל בתקופה הרומית והביזנטית', עלון הנוטע, שנה ס"ד, אפריל 2010, עמ' 37-41.
לעיון נוסף:
א. דורון, 'הביצה שהתחפשה: על הקשר בין פומפיי לפסח'. ראו כאן.
י. פליקס, עצי פרי למיניהם - צמחי התנ"ך וחז"ל (115-118).
באתר "צמח השדה": "תמר מצוי".
ע. לונדון, מהי כותבת ומה גודלה? לקריאה הקש כאן.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
