הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

סוגיין דעלמא

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

סנהדרין ו ע"א

אמר ליה רב ספרא לרבי אבא: דטעה במאי? אילימא דטעה בדבר משנה –
והאמר רב ששת אמר (רבי אמי) +מסורת הש"ס: רב אסי+, טעה בדבר משנה - חוזר, אלא דטעה בשיקול הדעת.
היכי דמי בשיקול הדעת? אמר רב פפא:
כגון תרי תנאי [ב"דקדוקי סופרים": או תרי אמוראי] ותרי אמוראי דפליגי אהדדי,
ולא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, וסוגיין דעלמא אליבא דחד מינייהו,
ואזל איהו ועבד כאידך - היינו שיקול הדעת.

1.
הגמרא עוסקת בשאלה מה נקרא אצל דיין "טעות בשיקול דעת". ובמקרה כזה הדין עצמו לא מתבטל אלא שהדיין חייב לפצות את המפסיד.

2.
הגמרא קובעת שכאשר יש מחלוקת בין החכמים [בין שני תנאים או בין שני אמוראים] ואין בסוגיה הכרעה ברורה ומפורשת בסגנון של "והלכתא..." [או "הלכה כ..."] ומשמע מהדיון בגמרא שההלכה היא כאחד הצדדים, והדיין פסק למעשה בניגוד להלכה - נקרא שטעה בשיקול דעת ולא בהלכה מפורשת.

3.
המסקנה היא, שכאשר ההלכה נלמדת לא מאמירה מפורשת של תנאים ואמוראים אלא ממהלך של סוגיה ["מדשקיל וטרי"], ראוי לפסוק כך, אולם מי שלא פוסק כך אינו נחשב כ"טעה בדבר משנה" אלא כ"טעה בשיקול דעת" שפסק דינו לא מתבטל.

4.
אולם רש"י בסנהדרין דף ל"ג מפרש: "סוגיין דעלמא כאידך - רוב הדיינים נראים להם כדברי השני", ומשמע מרש"י שמדובר שהתנאים או האמוראים פסקו במפורש כאחד מבעלי המחלוקת [אולי הכוונה היא לכלל של "יחיד ורבים הלכה כרבים" כשמשמעות הביטוי "יחיד" היא לא ליחיד ממש, אלא למיעוט ביחס לרוב.

5.
אולם בסוגייתנו רש"י מפרש: "סוגיין דעלמא כאידך - הילוך דינא כחד מינייהו" – ולפי הראשונים, כנראה מתכוון לדברי רש"י המפורשים בדף ל"ג: שרוב הדיינים קבעו את ההלכה כאחד מבעלי המחלוקת.

6.
אולם יש גירסא [בדקדוקי סופרים] "וסוגיה דשמעתא בעלמא...", ומשמע כלעיל בסעיפים 2-3, שההלכה כאחד מבעלי המחלוקת נקבעת על סמך תוכן הסוגייה, מהלך הסוגיה, על ידי השאלות והתשובות [ולא על ידי אמירה מפורשת של הכרעת חכמים].
[ראה בשוטנשטיין הערה 16]