תכלת בזמן החורבן
סנהדרין יב ע"ב
"שלחו ליה לרבא: זוג בא מרקת, ותפשו נשר, ובידם דברים הנעשה בלוז, ומאי ניהו - תכלת".
בדברי הגמרא מבואר שמצוי היה תכלת בימי רבא. ומוסברת גם הסיבה לכך שהוא הלך ואזל, הרומאים היו מחרימים אותו עבור מלבושי נכבדיהם.
נאמר בכתבי האר"י בשער הכוונות דרושי ציצית דרוש ד': "ודע כי ב' מיני ציציות הם, התכלת והלבן. ר"ל כי בזמן שבית המקדש קיים היה חוט תכלת עם הלבן ובזמה"ז לא יש כי אם לבן".
ובהמשך הדברים ישנן שלש חזרות על כך שבזמן בית המקדש היה תכלת, לעומת לבן בלבד שמצוי בזמן הזה.
יש אומרים שמשמע מדברי האר"י שרק בזמן המקדש היה תכלת, ובימי רבא רק נשתייר תכלת מזמן בית המקדש. צמר צבוע בתכלת יכול הרי להתקיים זמן רב. נתגלו שיירי אריג צבוע בתכלת במערות בר כוכבא.
אלא שאמרו במסכת מנחות דף מב ע"ב: "אמר ליה אביי לרב שמואל בר רב יהודה: הא תכילתא היכי צבעיתו לה? אמר ליה: מייתינן דם חלזון וסמנין ורמינן להו ביורה [ומרתחינן ליה], ושקלינא פורתא בביעתא וטעמינן להו באודרא, ושדינן ליה לההוא ביעתא וקלינן ליה לאודרא".
מבואר שבזמן אביי היו עדין מעבדים את התכלת הגולמי, ונוזל הצבע של החלזון אינו יכול להתקיים זמן רב ללא אמצעי הקפאה. כך כתב בשו"ת ישועות מלכו חלק או"ח סימן א: "הנה אין ספק שבזמן אמוראים היה תכלת וצבעו בו ציצית, גם בימי אביי ורבא לבשו תכלת וצבעו כמפורש במנחות מ"ב ע"ב דאביי שאל לרב שמואל ב"י היכן צבעיתו והוא השיב לו אלמא שהיו עוסקין בצביעות תכלת, וקשה לומר שהיה להם אז דם חלזון מקודם חרבן שהיה יותר מר' שנים".
לכן יש לפרש שהאר"י נקט לדוגמה שהתכלת היה מצוי בזמן בית המקדש, אך לאו דוקא רק בזמן המקדש, אלא גם במאות השנים שאחר כך.
ואף שנזכר בדברי האר"י האור שהאיר בזמן בית המקדש שהוא שגרם לקיום התכלת, ומשום כך נראה שבדוקא נקט את זמן המקדש, מכל מקום הסתלקות השכינה אינה נעשית בבת אחת. כך אמרו באבות דרבי נתן פרק לד: "עשר ירידות ירדה שכינה על העולם... ואחת במקדש... עשר מעלות נסתלקה שכינה ממקום למקום מכפורת לכרוב...". וכן הסתלקות התכלת בגלות גם היא היתה בשלבים, הלכה ונתמעטה מעת החורבן, עד שנעלמה לגמרי.
ואמרו בספרי פרשת וזאת הברכה פיסקא שנד:
"אמר רבי יוסי פעם אחת הייתי מהלך מכזיב לצור ומצאתי זקן אחד. אמרתי לו פרנסתך במה? אמר לי מחלזון. אמרתי לו וכי מצוי הוא? אמר לי השמים שיש מקום בים שמוטל בהרים וסממיות מקיפות אותו ואין לך אדם שהולך לשם שאין סממיות מכישות אותו ומת ונימק במקומו. אמרתי ניכר הוא שגנוז לצדיקים לעתיד לבא וספוני טמוני חול, ספוני זו חלזון".
לכאורה משמע שאין החלזון מצוי אלא ספון וגנוז לעתיד לבא. אך אם כן קשה כיצד התפרנס אותו זקן מהחלזון אם אינו מצוי כלל?
אלא שממקומו הטבעי שבים, קשה מאוד היה להביאו. ואף על פי כן מצוי היה במידת מה כאשר היה עולה ממקומו ונפלט ליבשה, כאמור במסכת ציצית פרק א הלכה י: "חלזון למה הוא דומה... ואינו עולה אלא לשבע שנים, לפיכך דמיו ביוקר".
לפי משמעות דברי האר"י מסתבר שגם התגלות התכלת תלויה בהתגלות אור הגאולה. וכמו בגניזתו כך גילויו – לא רק בגמר הגאולה ובנין בית המקדש, אלא לפני כן. אימתי?
אמרו בירושלמי ברכות פרק א הלכה א; ויומא פרק ג הלכה ב:
"רבי חייא רובא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה. ראו אילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רובה לרבי שמעון בן חלפתא בירבי! כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קימעא קימעא כל שהיא הולכת היא הולכת ומאיר.
מאי טעמא - כִּי אֵשֵׁב בַּחשֶׁךְ ה' אוֹר לִי.
כך בתחילה - וּמָרְדֳּכַי ישֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ.
ואחר כך - וַיָּשָׁב מָרְדֳּכַי אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ (וְהָמָן נִדְחַף אֶל בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ).
ואחר כך - וַיִּקַּח הָמָן אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס וגו'.
ואחר כך - וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת.
ואחר כך - לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה".
מבואר שתחילת הגאולה משולה לעלות השחר ושיאה משולה לזריחת החמה.
ואמרו במסכת ברכות א משנה ב: מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּשַׁחֲרִית. מִשֶּׁיַּכִּיר בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בֵּין תְּכֵלֶת לְכַרְתִי. זמן זה, שהוא גם זמן ברכת הציצית, מצוי בין עלות השחר לזריחת החמה.
לפיכך גם זמן התגלות התכלת בזמן הגאולה נמצא בין אתחלתה לבין השלמתה. יש מקדימים כדעת חכמים, ויש מסופקים המאחרים כרבי אליעזר.
