הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

והלכתא כוותיה דאביי ביע"ל קג"ם

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

סנהדרין כז ע"א

 

איתמר,
עד זומם; אביי אמר: למפרע הוא נפסל,
ורבא אמר: מיכן ולהבא הוא נפסל.
אביי אמר: למפרע הוא נפסל, מעידנא דאסהיד רשע הוא,
והתורה אמרה +שמות כ"ג+ אל תשת ידך עם רשע - אל תשת רשע עד.
רבא אמר: מיכן ולהבא הוא נפסל;
עד זומם חידוש הוא: מאי חזית דסמכת אהני? סמוך אהני! אין לך בו אלא משעת חידושו ואילך.
איכא דאמרי,
רבא נמי כאביי סבירא ליה,
ומאי טעם קאמר מכאן ולהבא - משום פסידא דלקוחות.
מאי בינייהו? - איכא בינייהו דאסהידו בי תרי בחד, אי נמי דפסלינהו בגזלנותא.
ואמר רבי ירמיה מדיפתי:
עבד רב פפי עובדא כוותיה דרבא.
מר בר רב אשי אמר: הלכתא כוותיה דאביי.
והלכתא כוותיה דאביי ביע"ל קג"ם.

א.
סוגיה זו מובאת בהקשר לדיון אודות אנשיןם שהם פסולים לעדות

ב.
ראה הסוגיה המקבילה [ממש] במסכת בבא קמא דף עג בהקשר למשנה שם שדנה בדיני עד זומם במקרים של גנב טבח ומכר .

גמ'. איתמר: עד זומם - אביי אמר: למפרע הוא נפסל, רבא אמר: מכאן ולהבא הוא נפסל.
אביי אמר למפרע הוא נפסל, מההוא שעתא דאסהיד הוה ליה רשע,
והתורה אמרה: +שמות כ"ג+ אל תשת... רשע... עד;
רבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל, עד זומם חידוש הוא,
דהא תרי ותרי נינהו, מאי חזית דציית להני? ציית להני,
הלכך אין לך בו אלא משעת חידוש ואילך.
איכא דאמרי: רבא נמי כאביי סבירא ליה, דאמר למפרע הוא נפסל, והכא היינו טעמיה דרבא,
תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף עג עמוד א
משום פסידא דלקוחות.
מאי בינייהו?
דאסהידו ביה תרי לחד ותרי לחד,
אי נמי דפסלינהו בגזלנותא,
להך לישנא דאמרת משום חידוש - ליכא,
להך לישנא דאמרת משום פסידא דלקוחות - איכא.
אמר רבי ירמיה מדפתי: עבד רב פפא עובדא כוותיה דרבא.
רב אשי אמר: הלכתא כוותיה דאביי.
והלכתא כוותיה דאביי ביע"ל קג"ם.

מבנה הסוגיה:

1.
מחלוקת אביי ורבא:

גמ'. איתמר: עד זומם - אביי אמר: למפרע הוא נפסל, רבא אמר: מכאן ולהבא הוא נפסל.

2.
הנימוק של אביי:

אביי אמר למפרע הוא נפסל, מההוא שעתא [בסנהדרין דף כז: "מעידנא"] דאסהיד הוה ליה רשע [בסנהדרין דף כז: "רשע הוא"],
והתורה אמרה: +שמות כ"ג+ אל תשת... רשע... עד;

אביי עצמו מנמק את דעתו, או ש"סתמא דגמרא" מנמקת את דעת אביי.

2.1
בפשטות, בגלל הארמית משמע, שה"סתמא דגמרא" אומרת את הנימוק לדברי אביי שאמר את הלכתו בעברית.

2.1.1
אמנם ניתן לומר שאמורא [אביי] אמר את ההלכה בעברית, אבל את נימוקיו אמר בארמית.

3.
הנימוק של רבא:

רבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל, עד זומם חידוש הוא,
דהא תרי ותרי נינהו [בסנהדרין דף כז: 4 המילים האחרונות לא מוזכרות], מאי חזית דציית [בסנהדרין דף כז: דסמכת] להני? ציית [בסנהדרין דף כז: סמוך ]להני,
הלכך [בסנהדרין דף כז: "הלכך" נשמט] אין לך בו אלא משעת חידוש ואילך.

רבא עצמו מנמק את דעתו, או ש"סתמא דגמרא" מנמקת את דעת רבא. ראה לעיל בסעיפים 2.1 + 2.1.1

4.

איכא דאמרי: רבא נמי כאביי סבירא ליה, דאמר למפרע הוא נפסל, והכא היינו טעמיה דרבא, [בסנהדרין דף כז: "ומאי טעם קאמר מכאן ולהבא"]
תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף עג עמוד א
משום פסידא דלקוחות.

לפי ה"איכא דאמרי" גם רבא מסכים לעיקרון של אביי שעד זומם נפסל למפרע - משעת עדותו. אלא כדי שלא ינזקו לקוחות למפרע הרי שתיקנו שעד זומם יפסל רק משעת ההזמה.

4.1
מהאמור לעיל ברור שלפי רבא מדובר בתקנת חכמים.

4.2
דינו של רבא - גם לפי ה"איכא דאמרי" - תקף לכל דיני ממונות - ראה "שוטנשטיין", הערה 1 והערה 11. אבל בדיני איסור והיתר לפי כולם עד זומם נפסל למפרע, "שוטנשטיין", הערה 2.

5.
הגמרא מחפשת "נפקא מינה" בדיני ממונות בין ביו שני הטעמים [הדעה הראשונה וה"איכא דאמרי"] בדעת רבא:

מאי בינייהו?
דאסהידו ביה תרי לחד ותרי לחד,
אי נמי דפסלינהו בגזלנותא,

[בסנהדרין דף כז: לא מובא ההמשך כאן:]

להך לישנא דאמרת משום חידוש - ליכא,
להך לישנא דאמרת משום פסידא דלקוחות - איכא.

את כל אחת מהדעות שמסבירות את רבא הגמרא מכנה "להך לישנא" ולא מזכירה במפורש את רבא עצמו.

6.
לפי הלשון ראשון רבא פוסל עד זומם גם בדיני איסור והיתר רק משעת הזמה.
ולפי ה"איכא דאמרי" רבא פוסל עד זומם [רק בדיני ממונות] - מתקנת חכמים - משעת ההזמה, אבל בדיני איסור והיתר רבא מסכים לדעת אביי שעד זומם נפסל למפרע.

7.
מהדיון בגמרא עד כאן שרק לגבי רבא יש הבדל בין הלשון ראשון לאיכא דאמרי, משמע לכאורה, שהלכה צריכה להיות כרבא על פי הכלל של "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה".

8.

אמר רבי ירמיה מדפתי: עבד רב פפא עובדא כוותיה דרבא.

לא ברור אם רב פפא פסק כרבא לפי הלשון הראשון או לפי ה"איכא דאמרי".
וגם יש לומר אולי שרב פפא פסק כרבא מפני מה שאמור לעיל בסעיף 7.

8.1
התאור העובדתי "עבד... עובדא" מלמד שהפסיקה כרבא היא פסיקה לכתחילה ומוחלטת באופן ודאי [מבחינת פסיקת רב פפא].

8.2
גם משמע לכאורה שעד תקופת רבי ירמיה מדפתי [אמורא בדור החמישי] לא הכירו את הכלל להלן, שהלכה כאביי [נגד רבא] ביע"ל קג"ם [ע'=עד זומם - סוגייתנו].

9.

רב אשי אמר: הלכתא כוותיה דאביי.

בניגוד לרב פפא רב אשי פוסק כאביי. לפי זה יוצא, שרב אשי לא "מחשיב" את דברינו לעיל בסעיף 7.
הערה חשובה: בסנהדרין דף כז מובא "מר בר רב אשי" ולא רב אשי עצמו.

9.1
אולי אפשר לומר שרב אשי פוסק כלשון השני - ה"איכא דאמרי" - בגמרא, שרבא מודה לאביי כעיקרון - בדין תורה, ורב אשי לא מקבל "רק" את "תקנת חכמים" לפי רבא בלשון השני.

9.2
הערה: לגבי התקנת חכמים שמובאת בפרשני סוגייתנו יש לדון האם היא תקנה שתוקנה על ידי רבא עצמו או שזו תקנה מוקדמת לדעת רבא, ואולי רב אשי בסוגייתנו מבטל תקנה זו!

10.
מסקנת הסוגיה:

והלכתא כוותיה דאביי ביע"ל קג"ם.

הלכה כאביי לא רק בסוגייתנו אלא בששה נושאים שונים.

10.1
בדרך כלל מסבירים שאת ה"והלכתא" בש"ס אומרים הסבוראים [או: עורכי הגמרא המאוחרים].
לפי זה יש לומר שה"והלכתא" מאמצת את ההכרעה כאביי [בגלל דברי רב אשי?] ומשבצת את ההכרעה במסקנה כללית שהלכה כאביי ב6 דינים בש"ס שכלולים ביע"ל קג"ם.

10.2
ואולי ניתן לומר שרב אשי [עורך הגמרא] או מר בר רב אשי בנו של רב אשי [דור מאוחר יותר] - הוא זה שקבע כאן את ה"והלכתא" [על סמך הכרעתו בסעיף 9] והוא קבע את הרשימה של יע"ל קג"ם. [הרב זיני, עמוד 356 לא מקבל זאת כי לא מובא בבה"ג]

10.2.1
ואם נאמר שהכלל של יע"ל קג"ם נקבע כבר בדורות קדומים יותר, הרי שרב אשי [לעיל בסעיף 9] בסוגייתנו פסק כאביי בגלל ה"והלכתא" הכללי!

10.2.2
ובהמשך לנ"ל צריך לומר, שרב פפא לעיל בסעיף 8 פסק בסוגייתנו לא כאביי. כנראה שהוא לא ידע או לא קיבל את הכלל שהלכה כאביי ביע"ל קג"ם.

10.2.3
ואם נאמר שרב פפא כן הכיר/קיבל את הכלל שהלכה כאביי ביע"ל קג"ם יתכן שאפשר לחדש: הוא פסק הלכה למעשה כרבא "רק" בעובדה שבאה לפניו מנימוק נקודתי! [יש משמעות מיוחדת לפסיקה באופן של "הלכה למעשה"]. "חידוש" שמערער לכאורה קביעות רבות של פרשנים וחוקרים!]

10.3
ראה בהרחבה ב"רבנן סבוראי", הרב זיני, עמודים 355-357.

10.4
דיון ארוך בפרשנים - בסוגיות שונות בש"ס - האם יש חריגים לכלל, ומדוע.

11.
הגמרא - בבא קמא דף עג - בהמשך הסוגיה מקשה על אביי:

תנן: גנב על פי שנים וטבח ומכר על פיהם, ונמצאו זוממין - משלמין את הכל;

11.1
ומיישבת:

... אמרי: הכא במאי עסקינן - כגון שהוזמו על הטביחה תחילה...

12.
אחר כך מנסה לתלות את המחלוקת בין אביי ורבא במחלוקת תנאים:

לימא כתנאי: היו שנים מעידין אותו שגנב והן מעידין אותו שטבח,
והוזמו על הגניבה - עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה;
הוזמו על הטביחה - הוא משלם תשלומי כפל, והן משלמין תשלומי שלשה;
...מאי לאו בהא קמיפלגי,
דרבנן סברי: מכאן ולהבא הוא נפסל,
וכיון דמההיא שעתא קא מיתזמי,
אטביחה דקא מיתזמי איתזום,
אגניבה דלא מיתזמי לא איתזום;
ר' יוסי סבר: למפרע הוא נפסל,
וכיון דמיד כי אסהידו הוא דמיפסלי,
אי איתזמו להו אטביחה איתזמו להו נמי אגניבה,
דהא תוך כדי דיבור כדיבור דמי!

12.1
ודוחה זאת:

אמרי: אי תוך כדי דיבור כדיבור דמי,
דכולי עלמא - למפרע הוא נפסל,
אלא הכא בתוך כדי דיבור כדיבור דמי קא מיפלגי,
רבנן סברי: תוך כדי דיבור
לאו כדיבור דמי,
ורבי יוסי סבר: תוך כדי דיבור כדיבור דמי.
וסבר ר' יוסי תוך כדי דיבור כדיבור דמי?...

לפי הדחיה - הלכה כאביי.

13.
וקשה על כל המהלך לעיל בסעיפים 11-12, הרי כבר נפסקה הלכה כאביי לעיל בסעיפים 9-10, ומדוע הגמרא ממשיכה להקשות וליישב!

13.1
אומר על כך הרב זיני עמוד 356, שכל המהלך הנ"ל [שחסר בסנהדרין דף כז] הוא מהלך סבוראי, גם מפני שיש בו ביטויים אופייניים לסבוראים - "אמרי"; "סברוה". ומסרנו שהכלל לעי בנןס כאבבי וא מאוחר חנאמר בהרחבה עליל סעי 11-12.

13.2
ולי נראה שהנ"ל לא לגרמי הכרחי. אפשר לומר שגם אחרי קביעת הכלל שהלכה בסוגייתנו כאביי באו הסבוראים - אפילו המאוחרים שבהם - ורצו לברר באופן ענייני-נקודתי את המחלוקת בין אביי ורבא על סמך "לימא כתנאי". [כי אולי יהיו נפקויות הלכתיות מכך]

14.
הערה: בכמה מקומות בש"ס עוסקים הפרשנים בכלל זה של הלכה כאביי ביע"ל קג"ם, האם מדובר רק ב"סימן" ובכל אחד מהנושאים נקבע בנפרד שכך הלכה כאביי, או שיש קשר בין ששת הנושאים שביע"ל קג"ם [וקצת קשה, שהרי יש מחלוקת בפרשנים מה פענוח של כמה אותיות בראשי תיבות של יע"ל קג"ם].

15.
במסכת סנהדרין דף כז עמוד א במקום הסעיפים לעיל 11-12 מובאת סוגיה נוספת. ראה במאמר הבא.

תגובות

הוספת תגובה

שם:

כותרת:

תוכן התגובה:

דוא"ל: (לא יפורסם באתר)

ברצוני לקבל עדכונים על תגובות חדשות למאמר זה.

*כמה זה שתים ועוד שתים? (לצורך זיהוי אנושי)