אוצרות הדף היומי
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"

"אבל לא היה יודע באי זו מיתה הוא ימות"
הדלקת אור בשבת כדי שיבינו שאינו יהודי, מה דינו?

יהודי מארצות הגולה, הילך לו אי שם מעיר לעיר. באמצע הדרך הגיעה השבת, ואותו יהודי נשאר לשבות בפונדק כל שהוא על אם הדרך. ככל הנראה בעל הון רב לא היה, וכך קיבל חדר גרוע בתכלית שחלונותיו היו פרוצים לרוח. לרוע מזלו בליל שבת נשבה רוח עזה, והוא שהיה חולני וניזוק מהקור לא יכול היה לשהות בחרו ובשל כך עבר לשהות ב'לובי' של אותו פונדק, אשר היה סגור ומוגן כראוי. אלא שלא ארכה לו הטובה, וכעבור שעתיים הגיעו לאותו פונדק שני אורחים גוים תקיפים ועזי פנים, ואף הם באו ללון באותו לובי. אותו יהודי התמלא חרדה עצומה, כיון שהכיר באותם גוים שאם ידעו בו שיהודי הוא, יגרשוהו מאותו חדר ולא יניחו לו לישון שם, כי אם באחד החדרים הפרוצים – וכאמור הקור והרוח שבהם היו בלתי נסבלים ובוודאי עבורו.

בצר לו ניסכה בו מחשבת עוועים, והוא החליט לעשות מעשה אשר יוכיח כי אינו יהודי – קם והדליק בסמוך אליו נר, מתוך הנחה שאותם גוים שיראו שהדליק נר בשבת קודש לא יחשדו בו יותר.

לאחר תקופה החל ליבו נוקפו ויבוא אל הרב לברר אם עבר איסור תורה של חילול שבת באותו מעשה, או שמא לא – שהרי כלל לא היה זקוק לאותו נר שרק הפריע לו לישון.

הרב – הלא הוא רבינו ה'בן איש חי' דן בשאלה זו בשו"ת "תורה לשמה" (סימן קכג) - אותו כידוע - פרסם בעילום שמו ואת התשובות שבו חתם תחת השם "יחזקאל כחלי" (העולה בגימטריא 224 כמניין שמו 'יוסף חיים') – מסוגייתנו. הגמרא לפנינו מביאה שמשה ידע שדינו של המקושש במיתה אך לא ידע באיזו מיתה יש לדונו. להלן (עמוד ב' ד"ה ואפילו) מביאים תוספות את דברי הגמרא (שבת צו, ב) שהמקושש הוא צלפחד בן חפר "שבחטאו מת", ואת דברי המדרש (במדבר טו, לב) שעשה כן לאחר חטא המרגלים כשנגזר על בני ישראל שלא יכנסו לארץ, והיו מהם שאמרו שאם כן שוב אינם חייבים במצוות. לכך עמד צלפחד וחילל שבת כי שיראו הכל איזו מיתה נגזרה עליו ויידעו שהחובה לקיים מצוות עומדת בתוקפה.

לפי דברים אלו כתב המהרש"א, שיש ליישב את השאלה הכיצד עמד צלפחד וחילל שבת אף אם כוונתו היתה לשם שמים. אלא שכיון שלא קושש עצים לצורך הבערתם, שוב היתה מלאכתו מלאכה שאינה צריכה לגופה, שדעת התנא רבי שמעון שפטורים עליה (שבת צד, ב). אמנם צלפחד עצמו היה חייב מיתה – כיון שהעדים שהעידו והתרו בו שלא לחלל את השבת לא ידעו את אשר בליבו ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ומכל מקום הוא כשלעצמו לא עבר איסור דאורייתא.

ועל פי דברים אלו – מסיק ב"תורה לשמה", אף אותו יהודי מדליק הנר כדי שלא יכירו שיהודי הוא, לא עשה כי אם מלאכה שאינה צריכה לגופה שאין בה איסור תורה שהרי כלל לא רצה את אורו של הנר. אלא שמכל מקום עליו לשוב בתשובה שלמה. שהרי לא מיבעיא לדעת רבי יהודה שאף במלאכה שאינה צריכה לגופה יש איסור תורה, אלא אפילו לרבי שמעון עיין יש בזה משום איסור, ובפרט שלא היה כאן חשש פיקוח נפש, שהרי אף אם ודאי שלא היו מועילים כל מיני תחנונים ופיוסים ובכל אופן אותו יהודי היה מגורש על ידי אותם גוים תקיפים מהחדר החם אל חדר פרוץ, והיה נאלץ לשבת שם בקור וברוחות עזות – עדיין לא היה מגיע לידי סכנה והיה עליו לסבול את הצער והנזק ולא לחלל שבת בידיים.