טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
אייתי חבושי שדינהו בארבילא – חבוש מאורך
"אמר ליה קיסר לרבן גמליאל: כתיב מונה מספר לכוכבים, מאי רבותיה? אנא מצינא למימנא כוכבי! אייתי חבושי שדינהו בארבילא, וקא מהדר להו, אמר ליה מנינהו! אמר ליה: אוקמינהו! אמר ליה: רקיע נמי הכי הדרא. איכא דאמרי, הכי אמר ליה: מני לי כוכבי! אמר ליה: אימא לי ככיך ושיניך כמה הוה! שדא ידיה לפומיה וקא מני להו, אמר ליה: דאיכא בפומיך לא ידעת, דאיכא ברקיעא ידעת?" (סנהדרין, לט ע"א).
פירוש: אָמַר לֵיהּ [לו] קֵיסָר לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל: כְּתִיב [נאמר] בשבחי ה' "מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים לכולם שמות יקרא" (תהלים קמז, ד), מַאי רְבוּתֵיהּ [מה גדולתו]? אֲנָא מָצֵינָא לְמִימְנָא כּוֹכָבֵי [אני יכול למנות את הכוכבים]! אַיְיתִי חַבּוּשֵׁי, שָׁדֵינְהוּ בְּאַרְבִּילָא, וְקָא מְהַדַּר לְהוּ [הביא רבן גמליאל חבושים, שם אותם בנפה, ובחש בהם], אָמַר לֵיהּ [לו] לקיסר מְנֵינְהוּ [מנה אותם]! אָמַר לֵיהּ [לו]: אוֹקְמִינְהוּ [העמד אותם] ואוכל למנותם, אָמַר לֵיהּ [לו]: הרָקִיעַ נַמִי הָכִי הָדְרָא [גם כן כך הוא מסתובב], ולכן אין אתה יכול למנות את הכוכבים שבו. אִיכָּא דְּאָמְרִי הָכִי אָמַר לֵיהּ [יש אומרים שכך אמר לו הקיסר]: מְנִי לִי כּוֹכָבֵי [מנויים אצלי הכוכבים]! אָמַר לֵיהּ [לו]: אֵימָא [אמור] לִי כָּכֵיךְ וְשִׁינִּיךְ [שיניך וניבך] כַּמָּה הֲוָה [הם]! שְׁדָא יְדֵיהּ לְפוּמֵיהּ וְקָא מְנֵי לְהוּ [הכניס ידו לפיו והיה מונה אותם]. אָמַר לֵיהּ [לו]: דְּאִיכָּא בְּפוּמִיךְ לָא יָדְעַתְּ, דְּאִיכָּא בִּרְקִיעָא יָדְעַתְּ [מה שיש בפיך אינך יודע, מה שיש ברקיע יודע אתה]? (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: חבוש מאורך שם באנגלית: Quince שם מדעי: Cydonia oblonga
שם נרדף במקורות: פריש, חבושא, חובשין, עובשין, אספרגל שמות בשפות אחרות: ערבית - ספרג'ל
הנושא המרכזי: לזיהוי הפריש – חלק ב' ראיות מספרות חז"ל
לריכוז המאמרים שנכתבו על החבוש המאורך הקש/י כאן.
החבוש בסוגיה: רוב המפרשים והחוקרים מזהים את החבוש כפרי הנקרא כך גם בעברית בת זמננו וכפרי הנקרא בספרות חז"ל בשם פריש (הפריש מוזכר במשנה בלשון רבים – פרישין/ם) וספרגלין. רמז אפשרי לזיהוי זה ניתן למצוא בספור המובא בסוגייתנו. ניתן להניח שרבן גמליאל טלטל בנפה דווקא חבושים משום שהם פירות גדולים במיוחד על מנת להדגיש את גדולת ה' המונה אפילו את הכוכבים הנראים לעיננו קטנים. על גדלו של החבוש ניתן לעמוד גם מתוך השוואתו לאתרוג ורימון בתוספתא בסוכה (פ"ב הלכה ט'): "אם אין לו אתרוג לא יטול עמו לא רמון פריש ולא דבר אחר וכו'". היתרון בחבושים לעומת הרימונים, שגם הם פירות גדולים, הוא בכך שניתן לגלגלם בקלות בנפה, בגלל צורתם הכדורית, בניגוד לרימונים שאינם יכולים להתגלגל באופן חופשי בגלל ה"כתר" הבולט.
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
רוב המפרשים והחוקרים מזהים את החבוש כפרי הנקרא כך גם בעברית בת זמננו וכפרי הנקרא בספרות חז"ל בשם פריש (הפריש מוזכר במשנה בלשון רבים – פרישין/ם) וספרגלין. השם חבושא לפרי זה קיים גם בסורית. מפרש כאן רש"י: "חבושין - קודוניי"ש בלעז". בשבת (מה ע"א) אנו מוצאים: "... וכן אתה אומר באפרסקין וחבושין, ובשאר כל מיני פירות". שם נכתב ברש"י: "חבושין - קויינ"ץ". במסכת כתובות (ס ע"ב) הלע"ז המובא ברש"י הוא "קורצייה". בשלשת המקומות גורס ד"ר משה קטן (1): קודוינץ (codoinz) = חבושים. הלעז בגרסת רש"י בשבת שלפנינו זהה לחלוטין לשם החבוש באנגלית. מקור השם חבוש הוא אולי בגלל המעטה הפלומתי (2) שנראה כ"חובש" את הפרי (בדומה ל"חבוש בבית האסורים") או אולי בגלל תכונת הפרי לגרום לעצירות (חבש = עצר). רוב אזכוריו של החבוש בספרות חז"ל הם תחת השם פריש אך כאמור, הוא מופיע גם כאספרגלין. בירושלמי (כלאים, פ"א דף כז טור א /ה"ד) מצאנו: "פרישין. אמר רבי יונה אספרלגין וכו'". איספרגל בארמית וסורית הוא החבוש ובערבית ספרג'ל (سفرجل) וכך פירש גם הרמב"ם בפיהמ"ש (כלאים, פ"א מ"ד, מעשרות, פ"א מ"ג, עוקצין, פ"א מ"ו).
החבוש גדל כעץ בר בקווקז, צפון אירן ומערב טורקמניסטן. זני התרבות נמצאים בשימוש בהיקף נרחב בדרום מערב אסיה ובאגן הים התיכון. לא נמצאו שרידים של חבוש בחפירות ארכיאולוגיות אך מקורות כתובים מצביעים על כך שהוא הגיע לאגן הים התיכון רק בתקופות הקלסיות.
ממקורות שונים ניתן לקבל רמזים לזהותו של החבוש (פריש):
א. בסוגייה בברכות (מג ע"ב) מובאים דברי מר זוטרא: "האי מאן דמורח באתרוגא או בחבושא אומר ברוך שנתן ריח טוב בפירות". מדבריו אנו לומדים שהחבוש מפיץ ריח נעים בדומה לאתרוג ותאור זה אכן הולם את פרי החבוש. בגלל ריחו החזק ממליצים שלא לאחסן אותו עם פירות אחרים משום שריח זה פוגע בטעמם וריחם. המתיישבים הראשונים באמריקה השתמשו בחבושים בעיקר כדי לבסם את חדריהם. מפי הגב' יהודית קשתיאל שמעתי שבתוניסיה, ארץ מוצאה, נהגו להריח ביום כיפור חבוש שבו נעוצים "מסמרי ציפורן" בדומה למקובל לעשות עם אתרוג. החבוש מומלץ על מנת להעניק ריח טוב לתבשילים שונים. במאמר "שווה את ההשקעה: מבשלים עם חבושים" כתבה ריטה גולדשטיין:
"... אחד ממאפייניו המהותיים של החבוש הוא הריח הדומיננטי שלו, שמוסיף לכל מנה - אם כחבושים מבושלים בסלט רענן, בתוך מנה עיקרית עם בשר או בקינוחים כמו לפתן עם חבושים או חבוש מבושל בסוכר הכובש בפשטותו. את גרעיני החבוש הפנימיים לא אוכלים, אך אפשר להוסיף אותם לריבות בכמות מועטה בלבד לתוספת טעם".
ב. רמז אפשרי נוסף ניתן למצוא בספור המובא בסנהדרין (לט, ע"א): "אמר ליה קיסר לרבן גמליאל: כתיב מונה מספר לכוכבים, מאי רבותיה? אנא מצינא למימנא כוכבי! אייתי חבושי שדינהו בארבילא, וקא מהדר להו, אמר ליה מנינהו! אמר ליה: אוקמינהו! אמר ליה: רקיע נמי הכי הדרא" (3). ניתן להניח שרבן גמליאל טלטל בנפה דווקא חבושים משום שהם פירות גדולים במיוחד על מנת להדגיש את גדולת ה' המונה אפילו את הכוכבים הנראים לעיננו קטנים. על גדלו של החבוש ניתן לעמוד גם מתוך השוואתו לאתרוג ורימון בתוספתא בסוכה (פ"ב הלכה ט'): "אם אין לו אתרוג לא יטול עמו לא רמון פריש ולא דבר אחר וכו'". היתרון בחבושים לעומת הרימונים, שגם הם פירות גדולים, הוא בכך שניתן לגלגלם בקלות בנפה, בגלל צורתם הכדורית, בניגוד לרימונים שאינם יכולים להתגלגל באופן חופשי בגלל ה"כתר" הבולט.
ג. בירושלמי (כלאים, פ"א דף כז טור א /ה"ד) מצאנו: "פרישין. אמר רבי יונה אספרלגין, ולמה נקרא שמן פרישין שאין לך מין אילן פריש לקדירה אלא מין זה בלבד". ייחודו של החבוש הוא אכן בכך שהדרך העיקרית לאכילת רוב הזנים היא על ידי בישול בקדירה או לאחר הכנת מוצרים כמו משקאות או מקפא (ג'לי). אמנם החבושים הגדלים כיום בישראל ניתנים לאכילה ללא בישול אולם רוב זני החבושים קשים, חמוצים ומרירים מכדי לאוכלם נא. ייתכן והגמרא בשבת (מה ע"א) מתייחסת לזן אכיל ללא בישול אך לאחר ייבוש: "היה אוכל בתאנים והותיר והעלן לגג לעשות מהן גרוגרות. בענבים והותיר והעלן לגג לעשות מהן צימוקין, לא יאכל עד שיזמין. וכן אתה אומר באפרסקין וחבושין, ובשאר כל מיני פירות". גם בימינו יש הנוהגים לייבש פרוסות חבוש.
ד. לחבושים כסות פלומתית הנושרת עם ההבשלה (תמונה 4) ולכן משלב זה הם מתחייבים במעשרות: "... האגסים והקרוסטומלין והפרישים והעוזרדים משיקרחו וכל הלבנים משיקרחו וכו'" (מעשרות, פ"א מ"ג). מפרש הריבמ"ץ: "וכל הלבנים, כגון התפוחין, משיקרחו - א"ר חננא בר פפא משיעשו קרחות קרחות לבנות, פירוש דרך אילו הפירות כשהן בוסר מכוסים כמו מחזזית כמו נוצה, וכשמתחילין להתבשל מתקרחין מעט מעט מאותו השיעור ומתלבנין, ובגמר בישולן נופל הכל, והן לבנים". בלשון מעט שונה גם הרמב"ם בפיהמ"ש: "משיקרחו, משיהא בהן בהרות לבנות, וזה נעשה בהן כשתסור הכישות מעליהן לפיכך אמר משיקרחו, נגזר מן קרחת שהיא נשירת השערות מן הראש וכו'".
ה. פירות החבוש אינם עסיסיים כפי שעולה גם מדברי הרמב"ם (הלכות שבת, פכ"א הל' י"ב): "מפרק חייב משום דש, והסוחט זיתים וענבים חייב משום מפרק, לפיכך אסור לסחוט תותים ורמונים הואיל ומקצת בני אדם סוחטים אותם כזיתים וענבים שמא יבוא לסחוט זיתים וענבים, אבל שאר פירות כגון פרישין ותפוחים ועוזרדין מותר לסוחטן בשבת מפני שאינן בני סחיטה".
הזיהוי המקובל לחבוש עשוי לתרום להבנת התוספתא בתרומות (פ"ז הלכה י"ג): "מים שהדיח בהן עובטין ודרמסקניות לחולה אין בהן משום גלוי" (ליברמן). בכת"י ערפורט הגירסה היא "חובשין ודרמסקין". הרמב"ם (הלכות רוצח, פי"א הלכה ט') פוסק כהלכה זו וכנראה גורס גם הוא חובשין: "... וכן מים שהדיח בהן פרישים ודרמוסקין לחולה אסורין משום גילוי". בפיהמ"ש (כלאים, פ"א מ"ד) הוא כותב: "ופרישין - אלספרג'ל" שהוא שמו של החבוש בערבית. בהערה 95 ב"תוספתא כפשוטה" (שם, עמ' 413) מצויין שהאות "ט" במילה "עובטין" מחוקה וייתכן אם כן שגם על פי כת"י שלפנינו נכתב "עובשין" כלומר "חובשין" ("ע" ו"ח" מתחלפות). בהלכות ברכות (פ"ט הלכה א') כתב הרמב"ם: "... ואם היה פרי הראוי לאכילה כגון אתרוג או תפוח מברך שנתן ריח טוב בפירות וכו'". סביר להניח שהוא מתייחס לחבוש הדומה לתפוח ולא לתפוח עץ (4) משום שברור מאליו שאין הדחת תפוח עץ גורמת לשינויים בטעם וצבע המים. מאידך גיסא הדחה של חבוש גורמת להסרת כסות הפלומה ושינוי בטעם המים וכמו שהדחת שזיפים (דורמסקין) מתבטאת בשינוי בצבע המים.
היום (כ"ט אב תשע"ז) זיכה אותי הקב"ה למצוא הסבר מניח את הדעת (לאחר שנים שנושא זה נותר בצ"ע) לדברי אביי בכתובות (ס ע"ב) המונה את החבוש כמזיק לחלב מניקה: "... לא תאכל עמו דברים הרעים. מאי נינהו? א"ר כהנא: כגון כשות וחזיז, ודגים קטנים ואדמה. אביי אמר: אפילו קרא וחבושא". הקושי בדבריו הוא בכך שלפרי זה סגולות רפואיות משמעותיות רבות ואם כן מדוע על המניקה להימנע מלאכלו (הרחבה בנושא הסגולות הרפואיות של החבוש ראו במאמר "אביי אמר: אפילו קרא וחבושא").
במחקר (5) שסקר את תכונותיו הרפואיות של החבוש דווח שהוא עלול להיות מסוכן למניקות כאשר נאכלים גם הזרעים בכמות גדולה. זרעי החבוש כמו גם מינים אחרים במשפחת הוורדניים מכילים ניטרילים שבהשפעת האנזימים והחומצות בקיבה עוברים הידרוליזה והתוצר המתקבל הוא מימן ציאנדי. המימן הציאנדי הוא גז נדיף ורעיל מאד וריכוז של 300 יחידות למליון יחידות אוויר מספיק כדי להרוג אדם מבוגר תוך דקות. מסיבה זו הזרעים עלולים להיות רעילים בעקבות צריכה מוגזמת. כמה מחקרים בפירות החבוש מצביעים גם על נוכחות של גליקוזידים ציאנוגניים כמו אמיגדלין ופרונאזין. אמנם זרעי החבוש היו בשימוש תזונתי אך כנראה רק למטרות רפואיות ובכמויות קטנות. ניתן לשער שגם אם הזרעים אינם מסוכנים לאדם בוגר, בצריכה סבירה, רעילותם עלולה להזיק לתינוק יונק.
ברמב"ם (דעות, פ"ד הלכה ו') אנו מוצאים אזהרה מפני אכילה מרובה של החבוש ("פרישים"): "ודברים שמאמצין את בני מעים כגון רמונים ופרישים ותפוחים וקרוסטומולין אוכל אותן תיכף למזונו, ולא ירבה לאכול מהן". אזהרה זו עומדת בניגוד להתייחסות לפירות משלשלים ולכן מסתבר ש"מאמצין את המעיים" הכוונה לעצירות.
החבוש כפריש
במשנה בכלאים (פ"א מ"ד) הפריש נמנה עם מינים נוספים ממשפחת הוורדניים שאינם כלאים זה בזה: " ובאילן האגסים והקרסתומלין והפרישים והעוזרדים אינם כלאים זה בזה התפוח והחזרד הפרסקים והשקדין והשיזפין והרימין אע"פ שדומין זה לזה כלאים זה בזה". בירושלמי (כלאים, פ"א דף כז טור א /ה"ד) מובאת מחלוקת האם כל ארבעת המינים אינם כלאים זה בזה או שהם נמנו כזוגות: "... שלמן בר לוי אחוי דזבדי בר לוי בשם רבי יהושע בן לוי כולהון זוגות זוגות רב אמר כולהון מין אחד מתניתא פליגא על רב, דתני אף הבכיים וכו'". מפרש הריבמ"ץ במשנה (שם): "והפרישין - ירושלמי א"ר יוחנן ספרגלים, ולמה נקרא שמן פרישין, שאין לך פריש לקדירה אלא זה בלבד, ובלעז קוטוניי, לש' יווני קידוניא" (נזכיר ששמו של החבוש בלטינית Cydonia oblonga). רע"ב מפרש: "פרישים - הם חבושים בערבי ספרג"ל ובלע"ז קודוניי"ש".
קושי משמעותי בזיהוי הפריש עם החבוש הוא בכך שעל פי המשנה בכלאים (שם) הפרישים והעוזרדים אינם כלאים זה בזה למרות הפרשי הגודל הקיצוניים בין פרי החבוש ופרי העוזרר. שאלה זו נשאלה על ידי הר"ש משאנ"ץ (כלאים, פ"א מ"ד): "עוזרדין - מפרש בפרק כיצד מברכין אמרי טולשי ואמרי קונעיש, ופרישין קודונייץ וזה אי אפשר דלא דמי אהדדי כלל ופשיטא שהן כלאים זה בזה". הר"ש מצטט את הגמרא בברכות (מ ע"ב) האומרת "עוזרדין – טולשי" תוך כדי תרגום ל"קונעיש" שהוא העוזרר. לדעת י. פליקס למרות הפרשי הגודל הם נחשבים כמין אחד אולי בגלל הדמיון במבנה והסברה שהחבוש בעל הפרי הגדול הוא פיתוח תרבותי של פרי העוזרר הקטן.
.JPG) |
|
.jpg) |
|
תמונה 1. עץ חבוש נושא פירות באדיבות משפחת סמואל |
|
תמונה 2. חבוש מאורך - פריחה צילם: Manfred Heyde |
.JPG) |
|
.JPG) |
|
תמונה 3. חבוש מאורך |
|
תמונה 4. חבוש עטוף ב"פלומה" |
(1) ב"אוצר לעזי רש"י".
(2) החבושים המצויים בשוק בימינו חסרים את פלומה זו או משום שהם מזן שונה או משום שהם עברו ניקוי לקראת השיווק.
(3) פירוש: אָמַר לֵיהּ [לו] קֵיסָר לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל: כְּתִיב [נאמר] בשבחי ה' "מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים לכולם שמות יקרא" (תהלים קמז, ד), מַאי רְבוּתֵיהּ [מה גדולתו]? אֲנָא מָצֵינָא לְמִימְנָא כּוֹכָבֵי [אני יכול למנות את הכוכבים]! אַיְיתִי חַבּוּשֵׁי, שָׁדֵינְהוּ בְּאַרְבִּילָא, וְקָא מְהַדַּר לְהוּ [הביא רבן גמליאל חבושים, שם אותם בנפה, ובחש בהם], אָמַר לֵיהּ [לו] לקיסר מְנֵינְהוּ [מנה אותם]! אָמַר לֵיהּ [לו]: אוֹקְמִינְהוּ [העמד אותם] ואוכל למנותם, אָמַר לֵיהּ [לו]: הרָקִיעַ נַמִי הָכִי הָדְרָא [גם כן כך הוא מסתובב], ולכן אין אתה יכול למנות את הכוכבים שבו.
(4) הדמיון בין שני הפירות מסביר את השימוש בשם תפוח גם לחבוש.
רשימת מקורות:
ז. עמר, גידולי ארץ ישראל בימי הביניים, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים תש"ס (עמ' 239-240).
י. פליקס, עצי פרי למיניהם – צמחי התנ"ך וחז"ל (עמ' 219-222).
D. Zohary and M. Hopf, Domestication of Plants in the Old World, third edition (Oxford: University Press, 2000), pp. 183
לעיון נוסף:
ח. צ. אלבוים, תשס"ח, מסורות הזיהוי של צמחי משנת כלאיים, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, בר אילן (עמ' 126-129).
א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
