חמלה על הרשע / רפי זברגר

סנהדרין מג ע''א
 

הקדמה

למדנו במשנה הראשונה בפרק את השתלשלות גזר דין מוות, לאחר הפסיקה.
נגמר הדין מוציאין אותו לסוקלו. בית הסקילה היה חוץ לבית דין שנאמר הוצא את המקלל.
אומרת המשנה לגבי דין סקילה, כי לאחר פסק הדין, מוציאים את הנידון מבית הדין על מנת לקיים את גזר הדין.
בעת שהוציאו והוליכו את הנידון, נשאר אחד עומד על פתח בית הדין והסודרים בידו, וסוס רחוק ממנו כדי שיהא רואהו.
כלומר, הגדירו בן אדם שיהיה מוכן לקריאה מיידית, אם וכאשר מישהו מלמד זכות על הנידון גם בשלב זה.  
אם אמנם קורה הדבר: מיד הלה מניף בסודרין והסוס רץ ומעמידן - עוצרים את ביצוע גזר הדין לדיון נוסף. 
 

הנושא

דנה הגמרא לגבי הסודר והסוס: בעי רב הונא: סודר שמניפין בו, וסוס שרץ ומעמידן משל מי הוא? כיון דהצלה דידיה - מדידיה הוא, או דילמא, כיון דבי דינא מחייבין למעבד בה הצלה - מדידהו. 
מתלבטת הגמרא, האם הסודר והסוס מצילים את הנידון, הם חייבים להיות שלו, או בגלל שחובת בין הדין להציל את הנידון, הסודר והסוס שייך להם?
התלבטות נוספת, דומה לקודמתה מתלבטת הגמרא לגבי יין ולבונה שהיו משקים את הנידון לפני ביצוע גזר דין:
ותו, הא דאמר רב חייא בר רב אשי אמר רב חסדא: היוצא ליהרג משקין אותו קורט של לבונה בכוס של יין כדי שתטרף דעתו, שנאמר (משלי ל''א, ו') תְּנוּ שֵׁכָ֣ר לְאוֹבֵ֑ד וְ֝יַיִן לְמָ֣רֵי נָֽפֶשׁ: 
היו נותנים מעט לבונה בתוך כוס של יין כדי שהנידון לא ''ידאג'', דבר שיגרום להשתהות המוות, ובכך (ע''י הדאגה) להגדיל את ייסוריו (רש''י).
ועל זה נאמר בברייתא: נשים יקרות שבירושלים היו מתנדבות ומביאות אותן. [זהו מקור המנהג לומר ''לחיים'' על שתיית יין, בכוונה כי היין שאנו שותים אינו היין לפני גזר דין מוות, אלא ''פנינו לחיים'']
ועתה מגיעה הגמרא לשאלת ההתלבטות: לא התנדבו נשים יקרות, משל מי? אם לא היו נשים יקרות, מי היה קונה את הלבונה והיין? האם הנידון או הבית דין. אותה התלבטות כמו בנוגע לסוס והסודר!
עונה הגמרא לגבי הלבונה והיין: הא - ודאי מסתברא משל צבור, כיון דכתיב תנו - מדידהו. הפסוק שממנו לומדים על החובה לתת יין לנידון לפני מותו מצווה ואומר תְּנוּ שֵׁכָ֣ר – לכן, במקרה זה בוודאי החובה מוטלת על בית הדין. [הגמרא לא פשטה את ההתלבטות הראשונה לגבי הסודר והסוס, הדבר נתון במחלוקת פרשנים].
 

מהו המסר?

אנו חסים וחומלים גם על... רשע אשר נגזר דינו למוות, ומבקשים לקצר את פעולת המיתה, כדי לא לגרום לו לצער גדול מידי.
המסר ברור: גם אם מענישים מישהו, על דבר לא תקין שביצע, אין אנו ''שוברים את הכלים'' ו''מרביצים לו על הראש'', אלא, חומלים עליו,
מנסים לתת לו לעבור את התקופה עם כמה שפחות צער ועוגמת נפש.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]