משיכה להקל / רפי זברגר

סנהדרין נג ע''א
 

הקדמה

כפרומו לקראת המשנה בדף שלנו, אשר מפרטת על אילו עבירות חייבים סקילה, שואל רבי זירא את אביי:
שאר הנסקלין דלא כתיב בהו סקילה דגמרי מאוב וידעוני, במאי גמרי: במות יומתו גמרי, או בדמיהם בם גמרי?
אומר רבי זירא, בחלק מן העבירות עליהן נענשים בסקילה נכתב במפורש בתורה כי עונשם סקילה (למשל: עבודה זרה, חילול שבת, זנות נערה מאורסה, אוב וידעוני ועוד). ממשיך ואומר רבי זירא: בשאר העבירות שלא נאמר במפורש עונשם, אנו לומדים כי חייבים סקילה מתוך גזירה שווה לאיסור ''אוב וידעוני''. שואל רבי זירא מהם המילים בעזרתם עושים גזירה שווה: האם המילים ''מות יומתו'' או ''דמיהם בם''?
עונה אביי: בדמיהם, דמיהם בם גמרי, דאי במות יומתו גמרי, דמיהם דמיהם למה לי?
מסביר אביי כי לומדים מהמילים ''דמיהם בם'' שהרי אם לומדים מהמילים ''מות יומתו'' מדוע צריך את המילים ''דמיהם בם''.
מיד מקשה הגמרא שאלה מתבקשת: אלא מאי: בדמיהם דמיהם גמרי, מות יומתו למה לי?
גם אם נלמד מ''דמיהם בם'', עדיין לא ברור מהו הצורך במילים ''מות יומתו''. על כך עונה הגמרא, כי יש לימוד אחר אשר לומדים מהמילים ''מות יומתו'' (לא נתעכב על לימוד זה במסגרת המאמר). 
 

הנושא

כאשר שאל רבי זירא את אביי מאילו מילים עושים גזירה שווה לשאר הנסקלין כמתואר לעיל, כנראה היה לו קושי בכל אחת מן האפשרויות. לאור זאת מבקש רב אחא להבין: 
ואי במות יומתו גמרי, מאי קא קשיא ליה – מה היה קשה לרבי זירא באפשרות שנלמד את הגזירה שווה מן המילים "מות יומתו"? רב אחא בעצמו מנסה לתת שתי תשובות, והוא דוחה אותן. בסופו של דבר עונה לו רבינא על השאלה. 
נתמקד במאמר זה באפשרות השנייה והדחייה, המועלית ע''י רב אחא מדפתי: 
ואלא מכה אביו ואמו קא קשיא ליה, למיתי ולמיגמר מאוב וידעוני? 
נלמד במשנה בדף פ''ד: כי המכה אביו ואמו מיתתו בחנק. אם כן, אומר רב אחא, אם היינו לומדים את כל שאר הנסקלין מן המילים ''מות יומתו'' באיסור אוב וידעוני, היה צריך ללמוד מאותן מילים גם את מכה אביו ואמו, שהרי גם במכה אביו ואמו נאמר ''מות יומת'', ואז דין מכה אביו ואמו היה צריך להיות סקילה (כמו באוב וידעוני) ולא חנק? 
עונה לעצמו רב אחא: עד דגמרי מאוב וידעוני ליגמרו מאשת איש, דאי אתה רשאי למושכה להחמיר עליה אלא להקל עליה.
מסביר רב אחא: המילים ''מות יומת'' נכתבו גם באיסור אשת איש – שם, הדין הוא חנק. וממשיך להסביר רב אחא: אם יש לנו אפשרות ללמוד משני מקורות: מאוב וידעוני, ואז דין מכה אביו ואמו יהיה סקילה, או מאשת איש, ואז דין מכה אביו ואמו יהיה חנק – עלינו ללמוד דווקא מן המקור המקל עלינו (חנק) ולא מן המקור המחמיר. 
אם כן, עדיין לא ברור מה היה הקושי של רבי זירא באפשרות שילמדו מן המילים ''מות יומתו'' של אוב וידעוני?
 

מהו המסר?

למדנו היום את העיקרון, שאם ניתן ללמוד דין מסוים משני מקורות, אחד מחמיר והשני מקל, עלינו לבחור וללמוד מן המקור המקל. זהו המשך למסר הנלמד במאמר לדפים נ'-נ"א בנושא "צמצום הענישה". אותו עיקרון שלמדנו שם חל גם אצלנו. השאיפה היא לצמצם ולא להרחיב את הענישה, לכן "נקפוץ על כל מציאה" המאפשרת לנו ליישם זאת.
ניתן לומר זאת לא רק לגבי ענישה אלא לרוב התחומים בחיים. שאיפתנו למצוא את הצד המקל, הצד הנוח והמסביר פנים, ללא חיפוש אובססיבי לחומרות בכל דבר ועניין (כל זאת במסגרת הכללים ההלכתיים המקובלים).


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]