הולך עד הסוף / רפי זברגר

סנהדרין עב ע''א
 

הקדמה

למדנו במשנה בדף הקודם כי בן סורר נידון על שם סופו. כלומר, אנו יודעים שהתנהגות כזאת של הבן, מביאה בסופו של דבר להתנהגות אסורה, וכדי למנוע זאת, אנו מענישים אותו כבר בשלב קודם, כדי שלא יגיע למצב הלא טוב. 
גם המשנה בדף שלנו מביאה דין אשר נידון על שם סופו: הבא במחתרת נידון על שם סופו. אנו חוששים שמא יהרוג הגנב את בעל הבית, כאשר ינסה להציל את חפציו מפני הגניבה – לכן אנו ''מקדימים'' והורגים את הגנב לפני כן. 
המשנה ממשיכה ופוסקת: היה בא במחתרת ושבר את החבית, אם יש לו ''דמים'' – חייב, אין לו דמים – פטור. 
נסביר: למדנו ברישא כי מותר להרוג את הבא במחתרת, כאשר חוששים כי הוא לא יהסס להרוג את בעל הבית. אומרת המשנה במקרה זה, "אין לו דמים'' ולכן, על פי הכלל של ''קים ליה בדרבה מיניה'' – אנו מענישים רק בעונש אחד, החמור יותר ולא מענישים בשני עונשים. לכן, אם ''מותר'' להרוג את הגנב, הרי שמגיע לו עונש מיתה, ולכן, אם תוך כדי הגניבה הוא עשה נזק ושבר כלי – הוא פטור מתשלום על הכלי, כיוון שהתחייב מיתה. אך אם ''יש לו דמים'' (במקרה שאין חשש שהוא יהרוג תוך כדי הגניבה) – אין היתר להרוג את הגנב. במקרה זה מתחייב לשלם על הנזק שעשה. 
 

הנושא

מוסיף רב רובד נוסף על הדין במשנה ופוסק: הבא במחתרת ונטל כלים ויצא – פטור. מאי טעמא? בדמים קננהו. 
כלומר, לא רק שהגנב נפטר מנזק שגרם בעת הגניבה, אלא גם אם לקח חפץ מבעל הבית, פוסקים כי אינו חייב להחזיר. 
רב מסביר את הלכתו, על פי אותו עיקרון שלמדנו במשנה: חיוב המיתה הרובצת עליו, אם וכאשר בעל הבית יהרוג אותו, פוטרת אותו מכל חיוב ממוני, כולל על גניבה המשאירה את החפץ ביד הגנב. 
 

מהו המסר?  

רב ''הולך עם העיקרון עד הסוף''. אם מפעילים את הכלל של ''קים ליה בדרבה מיניה'', ''הולכים אתו עד הקצה'' ובשום מצב אינו מתחייב הגנב לשלם על הגניבה.
עיקרון זה של ''ללכת עד הסוף'' הוא עיקרון חיובי ונכון. אמנם בנושאים הלכתיים יש לדון כל מקרה לגופו של עניין, אך בהחלטות שאדם מקבל על עצמו, כדאי ורצוי ליישמם עד הסוף. לא להישבר באמצע, לא למצוא פרצות הגורמות לברוח מן המשימה, אלא להשתדל ליישם את ההחלטה עד הסוף.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסי, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]