הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

"קשיא"

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

סנהדרין עב ע"א

אמר רב: הבא במחתרת ונטל כלים ויצא - פטור.
מאי טעמא - בדמים קננהו.
אמר רבא: מסתברא מילתיה דרב בששיבר, דליתנהו, אבל נטל - לא.
והאלהים! אמר רב אפילו נטל.
דהא יש לו דמים ונאנסו - חייב,
אלמא: ברשותיה קיימי, הכא נמי ברשותיה קיימי...
תנן: בא במחתרת ושיבר את החבית, יש לו דמים - חייב, אין לו דמים - פטור.
טעמא דשיבר, דכי אין לו דמים פטור. הא נטל - לא!
- הוא הדין דאפילו נטל נמי, והא דקא תני שבר את החבית - קא משמע לן דכי יש לו דמים, אף על גב דשיבר נמי חייב.
- פשיטא, מזיק הוא!
- הא קא משמע לן דאפילו שלא בכוונה.
- מאי קא משמע לן - אדם מועד לעולם,
- תנינא: אדם מועד לעולם, בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון!
קשיא. 

הגמרא מקשה על רב מלשון המשנה וקובעת "קשיא".

2.
רש"י מסכת סנהדרין דף עב עמוד א:

קשיא - קשיא מתניתין לתרוצה אליבא דרב,
ומכל מקום תיובתא לא הוי, דלאו בהדיא קתני לה נטל חייב, ואיכא לשנויי בדוחקא כדשנין: דמשום רישא נקט שבר,
והיינו דאיכא בין קושיא לתיובתא.

דעת רש"י, ש"קשיא" ניתן לתרץ בדוחק וכנראה שלדעתו כשהגמרא מסיימת ב"תיובתא" - לא ניתן לתרץ זאת.

3.
ראה ב"מתיבתא", הערה כח, שמביא את דעתו המפורסמת של הרשב"ם ש"קשיא" – קושי מסברא, ו"תיובתא" קושי ממשנה או מברייתא. ולפי זה כאן היה צריך להיות "תיובתא", מפני שהקושי על דברי רב הוא ממשנה.

4.
ומסביר ה"ערוך לנר" בדעת הרשב"ם: אם הקושי הוא מאמורא לאמורא אזי הלשון היא "קשיא" אבל כשהקושי הוא ממשנה על אמורא והקושי הוא גדול אזי הניסוח המתאים הוא "תיובתא"
ואם הקושי "קל" הניסוח הוא "קשיא",
ובסוגייתנו הקושי הוא "קל" [כי ניתן ליישב אותו בדוחק כדברי רש"י], ולכן הניסוח הוא "קשיא", למרות שהקושי הוא ממשנה.