ענווה הלכתית / רפי זברגר

סנהדרין  עג ע''א
 

הקדמה

למדנו במשנה בדף הקודם, כי מותר להרוג את הגנב אשר בא במחתרת, כאשר חוששים שמא יהרוג את בעל הבית. במשנה הפותחת את הדף שלנו נלמד על מקרים נוספים של ''רודף'' אותם מותר להרוג, לפני שיבצעו את זממם.
ואלו הן שמצילין אותן בנפשן? הרודף אחר חברו להרגו. ואחר הזכר ואחר הנערה המאורסה.
אבל הרודף אחר בהמה והמחלל את השבת ועובד עבודת כוכבים - אין מצילין אותן בנפשן:
שלושה מקרים מפרטת המשנה, בהם ניתן להרוג את הרודף: מנסה להרוג את חברו, אדם המנסה לרבוע ולעבור על ''משכב זכר'' וכן אדם הרודף אחר נערה מאורסה לאונסה.
המשנה ממשיכה לפרט דוגמאות שאין היתר להרוג: אדם הרודף כדי לרבוע בהמה, אדם המחלל שבת ואדם העובד עבודת כוכבים. למרות חומרת העבירות אין היתר להרוג את המנסה לעבור עבירות אלו. 
 

הנושא

הגמרא מנסה למצוא מקור להיתר להרוג ''רודף'' אחר חברו להורגו: לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ (ויקרא י''ט, ט''ז)
שואלת הגמרא: והא להכי הוא דאתא? האי מיבעי ליה לכדתניא: מניין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו תלמוד לומר: לא תעמוד על דם רעך 
האם הפסוק מלמד אותנו היתר להרוג את הרודף, והרי פסוק זה מהוות מקור לדין ''הצלה''. דין זה מתואר בברייתא, העוסקת באדם הנמצא בסכנה, כמו טביעה בים, או נרדף ע''י לסטים וכדו', המחייב את הרואה להצילו מן הסכנה. 
חוזרת הגמרא מהתשובה הקודמת, וקובעת כי דין ''רודף'' נלמד מקל וחומר מדין נערה מאורסה: מה נערה המאורסה שלא בא אלא לפוגמה אמרה תורה ניתן להצילה בנפשו רודף אחר חברו להרגו על אחת כמה וכמה.
קל וחומר טוען כי אם נערה מאורסה הנמצאת בסכנת אונס – מותר להרוג את המבקש לאנוס, שם הנושא הוא ''פגימת האשה'' (גורם לביזיון ובושה של האשה), על אחת כמה וכמה שיהיה מותר להרוג את האדם הרודף אחר חברו להורגו. 
שואלת הגמרא: כיצד ניתן להעניש ולהתיר גרימת מוות לרודף מקל וחומר, והרי יש לנו כלל: אין עונשין מן הדין? משמעות הכלל שאין להעניש על סמך לימוד הנלמד בקל וחומר (דין = קל וחומר)? 
נציג שני טעמים, המסבירים את הכלל כי "אין עונשין מכוח קל וחומר":
1. מכיוון שכל אחד יכול ללמוד בעצמו קל וחומר, ואין זה מגיע במסורת מדור דור, ייתכן שתיפול טעות בלימוד זה, ולכן אין להעניש מכוח אותו לימוד (רש''י ועוד).
2. ייתכן כי ''הדבר החמור'' הנלמד מן ''הדבר הקל'' מצריך עונש חמור יותר מהעונש הקיים ''בנושא הקל''. לכן, אין להסיק שהעונש הקיים ב''דבר הקל'' יהיה בוודאי גם על הדבר החמור (מהרש''א). 
 

מהו המסר?  

לימוד קל וחומר הוא לימוד ייחודי המאפשר לכל אחד להשתמש בו, ולהגיע למסקנות הלכתיות מכוח לימוד זה.
הגמרא מסייגת זאת וקובעת כי אין "להיסחף'' ולהעניש מכוח אותו לימוד. כלל זה המונע מאיתנו שימוש מלא בקל וחומר עדי כדי ענישה, בעצם מלמד אותנו פרופורציות בחיים. אמנם ב''ה קיבלנו כוחות שכליים ללמוד וליישם כללים כמו קל וחומר וכדו', אך מגביל אותנו בשימוש מעשי מכוח אותם לימודים. ניתן אולי לכנות זאת ''ענווה הלכתית''. תלמד, תסיק מסקנות, אך ''דע את מקומך'' – אין לך הרשאה להעניש מכוח לימוד עצמי שלך.
נלמד מכוח ''ענווה הלכתית'' זו, גם לשאר ''דיני ענווה''. מותר ואף רצוי ללמוד ולהסיק מסקנות מכוח ''כלים לוגיים'', אך יש לשמור על צניעות וענווה, ולסייג את השימוש במסקנות אלו בגבולות המותר.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסי, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]