רשב"י ובנו
סנהדרין עג ע"ב
"ולרבי שמעון בן יוחי דאמר: עובד עבודה זרה ניתן להצילו בנפשו...
ולרבי אלעזר ברבי שמעון דאמר: מחלל את השבת ניתן להצילו בנפשו...".
אמרו במסכת שבת דף לג ע"ב: "נפקו. חזו אינשי דקא כרבי וזרעי, אמר: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה? כל מקום שנותנין עיניהן - מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם! הדור אזול. איתיבו תריסר ירחי שתא. אמרי: משפט רשעים בגיהנם - שנים עשר חדש. יצתה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם! נפקו, כל היכא דהוה מחי רבי אלעזר - הוה מסי רבי שמעון. אמר לו: בני, די לעולם אני ואתה. בהדי פניא דמעלי שבתא חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא, ורהיט בין השמשות. אמרו ליה: הני למה לך? - אמר להו: לכבוד שבת. - ותיסגי לך בחד? - חד כנגד זכור, וחד כנגד שמור. - אמר ליה לבריה: חזי כמה חביבין מצות על ישראל! יתיב דעתייהו".
'יתיב דעתייהו', ולא דעתיה. דעת שניהם נתישבה באותו סבא ומסקנתם: "די לעולם אני ואתה".
וצריך להבין מה בעצם ראו באותו סבא עד שנתישבה דעתם.
גם צריך להבין מה סברו בתחילה, וכי העוסק בחיי שעה חייב מיתה?
אמנם אמרו במסכת פסחים דף מט ע"ב: "אמר רבי אלעזר: עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת... אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: עם הארץ מותר לקורעו כדג". אך היא גופא קשיא, וכי מפני שעם הארץ הוא, יומת?!
אלא שרשב"י לשיטתו במסכת סנהדרין דף עד ע"א: "תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: העובד עבודה זרה ניתן להצילו בנפשו מקל וחומר: ומה פגם הדיוט ניתן להצילו בנפשו, פגם גבוה לא כל שכן? - וכי עונשין מן הדין? - קא סבר: עונשין מן הדין".
וכמו כן השווה בין עבודה 'זרה' - שעובד אדם לצרכי עצמו במקום לצרכי קדש, לבין עבודה זרה ממש.
וכעין שאמרו במסכת בבא בתרא דף קי ע"א: "אמר להן, כך מקובלני מבית אבי אבא: לעולם ישכיר אדם עצמו לעבודה זרה ואל יצטרך לבריות. והוא סבר: לע"ז ממש; ולא היא, אלא עבודה זרה - עבודה שזרה לו, כדאמר ליה רב לרב כהנא: נטוש נבילתא בשוקא ושקול אגרא, ולא תימא גברא רבא אנא וזילא בי מילתא".
גם רבי אלעזר לשיטתו במסכת סנהדרין דף עד ע"א שתפס שיטת אביו והחמיר אף יותר: "תניא, רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: המחלל את השבת ניתן להצילו בנפשו. סבר לה כאבוה דאמר עונשין מן הדין, ואתיא שבת בחילול חילול מעבודה זרה".
וסבר שחייב מיתה גם אדם המחלל את השבת - שהיא מעין עולם הבא. כלומר שעוסק בצורכי העולם הזה, במקום בחיי העולם.
ולבסוף, אמר לו אביו – כפירוש רש"י: "די לעולם - בעוסקי תורה אני ואתה", ואילו שאר עם הארץ - תפקידם לעסוק בבנין הארץ, ולשמש בכך את העוסקים בחיי עולם.
וכדברי רב יהודה אמר רב: (ברכות דף יז ע"ב; חולין דף פו ע"א) "בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת כל העולם כולו - ניזונין בשביל חנינא בני, וחנינא בני - די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת".
די לו בקב – הכמות המוגבלת הקטנה ביותר האפשרית.
חרובין – פירות חורבן הגשמיות.
מערב שבת לערב שבת - בעולם הזה, כי 'שבת' עצמה היא העולם הבא.
וכך אמר לו רשב"י: כרבי חנינא - גם אנו נזונו במערה מחרובים. גם אנו כל מאווינו לחיי עולם. אולם גם שאר הבריות יש להם זכות קיום. אמנם לא בזכות עצמן - בזה צדקה דעתנו טרם נכנסנו שוב למערה. כולן ניזונין בעבורינו.
וכאומרם במסכת ברכות דף נח ע"א: "בן זומא ראה אוכלוסא על גב מעלה בהר הבית, אמר: ברוך חכם הרזים, וברוך שברא כל אלו לשמשני".
ופירש רש"י: "שהם חורשים וזורעים, ואני מוצא מוכן".
ענין זה נתגלה להם באותו הסבא, שהביא מההדסים שגידל, לכבוד שבת – עולם הבא. תלמיד חכם הוא בחינת שבת. כדברי הזוהר ברעיא מהימנא פרשת צו דף כט ע"א: "ומאי סבילו דעם הארץ לתלמיד חכם בגין דתלמיד חכם כיום שבת, צריך איהו דלית ליה מדיליה ואי עם הארץ סביל ליה בממוניה ואתנהיג ביה כפום רעותיה לשמשא ליה ולאתנהגא בפקודין כפום רעותיה יתקיים ביה אדם ובהמה תושיע ה'... ונפש דתלמיד חכם אתקריאת שבת מלכתא, נפש יתירה דשבת".
ראה עוד, בקישור זה.
