הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
תנא דבי חזקיה; "כוונה" בהריגה
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
סנהדרין עט ע"א
משנה. נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם,
לנכרי והרג את ישראל,
לנפלים והרג את בן קיימא - פטור...
אבל נתכוון להכות על מתניו והיה בה כדי להמית על מתניו, והלכה לה על לבו ומת - חייב.
נתכוון להכות את הגדול והיה בה כדי להמית את הגדול, והלכה לה על הקטן ומת - חייב.
רבי שמעון אומר: אפילו נתכוון להרוג את זה והרג את זה - פטור.
מבנה הסוגיה:
1.
דיני "תנא קמא"="רבנן":
משנה. נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם,
לנכרי והרג את ישראל,
לנפלים והרג את בן קיימא - פטור.
נתכוין להכותו על מתניו ולא היה בה כדי להמיתו על מתניו,
והלכה לה על לבו, והיה בה כדי להמיתו על לבו ומת - פטור.
נתכוין להכותו על לבו
והיה בה כדי להמית על לבו,
והלכה לה על מתניו ולא היה בה כדי להמית על מתניו, ומת - פטור.
נתכוון להכות את הגדול ולא היה בה כדי להמית הגדול,
והלכה לה על הקטן והיה בה כדי להמית את הקטן ומת - פטור.
נתכון להכות את הקטן, והיה בה כדי להמית את הקטן,
והלכה לה על הגדול ולא היה בה כדי להמית את הגדול, ומת - פטור.
עד כאן מקרים בהם לא התממשה כוונת "הרוצח", או שלא היה במקרה המתוכנן אפשרות לביצוע הרצח. ולכן הוא פטור מעונש מות.
2.
מקרים בהם חייב:
אבל נתכוון להכות על מתניו והיה בה כדי להמית על מתניו, והלכה לה על לבו ומת - חייב.
נתכוון להכות את הגדול והיה בה כדי להמית את הגדול, והלכה לה על הקטן ומת - חייב.
3.
רבי שמעון חולק על תנא קמא:
רבי שמעון אומר: אפילו נתכוון להרוג את זה והרג את זה - פטור.
"רבי שמעון" - שיטה: העיקר הכוונה
4.
דיון בדברי רבי שמעון:
גמרא. רבי שמעון אהייא?
אילימא אסיפא - רבי שמעון פוטר מיבעי ליה!
אלא ארישא: נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם, לנכרי והרג את ישראל, לנפלים והרג את בן קיימא - פטור.
הא נתכוון להרוג את זה והרג את זה - חייב.
רבי שמעון אומר: אפילו נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור.
5.
הרחבה בדינו של רבי שמעון:
פשיטא, קאי ראובן ושמעון, ואמר: אנא לראובן קא מיכוונא, לשמעון לא קא מיכוונא - היינו פלוגתייהו.
"היינו פלוגתייהו" - 7 מופעים בש"ס
אמר לחד מינייהו, מאי?
אי נמי, כסבור ראובן ונמצא שמעון מאי?
6.
מסקנה לבירור דינו של רבי שמעון:
תא שמע: דתניא, רבי שמעון אומר: עד שיאמר לפלוני אני מתכוון.
7.
מאי טעמא דרבי שמעון?
הגמרא מחפשת מקור לשיטת רבי שמעון.
7.1
הלשון "מאי טעמא" דומה כאן למשמעות המושג "מנלן".
8.
המקור לדינו של רבי שמעון:
- אמר קרא: +דברים י"ט+ וארב לו וקם עליו - עד שיתכוון לו.
9.
ורבנן? - אמרי דבי רבי ינאי: פרט לזורק אבן לגו.
היכי דמי?
אילימא דאיכא תשעה נכרים ואחד ישראל ביניהן - תיפוק ליה דרובא נכרים נינהו.
אי נמי פלגא ופלגא - ספק נפשות להקל!
- לא צריכא, דאיכא תשעה ישראל ונכרי אחד ביניהן,
דהוה ליה נכרי קבוע,
וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי.
10.
הגמרא מקשה על רבי שמעון:
בשלמא לרבנן, דאמרי: נתכוון להרוג את זה והרג את זה - חייב,
דכתיב +שמות כ"א+ וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה,
ואמר רבי אלעזר: במצות שבמיתה הכתוב מדבר,
דכתיב +שמות כ"א+ אם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש.
אלא לרבי שמעון, האי ונתתה נפש תחת נפש מאי עביד ליה?
11.
הגמרא מיישבת את שיטת רבי שמעון:
- ממון, וכדרבי
12.
דתניא, רבי אומר: ונתתה נפש תחת נפש - ממון.
אתה אומר ממון, או אינו אלא נפש ממש?
נאמרה נתינה למטה, ונאמרה
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עט עמוד ב
נתינה למעלה, מה להלן ממון - אף כאן ממון.
רבי שמעון כ"רבי".
12.
בברייתא עצמה לעיל לא מודגש שיש מי שחולק על "רבי".
13.
רבא מביא שיטה שלישית - "תנא דבי חזקיה":
אמר רבא: האי דתנא דבי חזקיה מפקא מדרבי, ומפקא מדרבנן.
דתנא דבי חזקיה: +ויקרא כ"ד+ מכה אדם ומכה בהמה,
מה מכה בהמה - לא חלקת בה בין שוגג למזיד,
בין מתכוין לשאינו מתכוין,
בין דרך ירידה לדרך עלייה לפוטרו ממון, אלא לחייבו ממון.
אף מכה אדם, לא תחלוק בו בין שוגג למזיד,
בין מתכוין לשאין מתכוין,
בין דרך ירידה לדרך עלייה לחייבו ממון, אלא לפוטרו ממון.
מאי שאין מתכוין?
אילימא שאין מתכוין כלל - היינו שוגג,
אלא פשיטא - שאין מתכוין לזה אלא לזה.
וקתני: לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון.
ואי בר קטלא הוא - מאי איצטריך למיפטריה ממון?
אלא לאו שמע מינה - לאו בר קטלא הוא, ולאו בר ממונא הוא.
"תנא דבי חזקיה" סובר שלא כ"רבי" [בברייתא לעיל] ולא כרבי שמעון [במשנתנו שסובר כ"רבי" בברייתא], ולא כרבנן ="תנא קמא" במשנתנו.
14
רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ד הלכה א:
המתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתת בית דין ומן התשלומין ומן הגלות,
לפי שאין ערי מקלט קולטות אותו כמו שיתבאר, לפיכך הזורק אבן לתוך עדה מישראל והרג אחד מהן פטור ממיתת בית דין.
הרמב"ם פסק כ"תנא דבי חזקיה"
15.
השגת הראב"ד:
המתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתת ב"ד. א"א כר"ש הוא זה ואין הלכה כרבי שמעון.+
הוא טוען שהרמב"ם פסק כרבי שמעון במשנתנו לגבי "פטור ממיתת בי"ד", והיה צריך לפסוק כתנא קמא=רבנן במשנתנו.
16.
כסף משנה הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ד הלכה א:
[א] המתכוין להרוג את זה והרג את זה וכו'. בפרק הנשרפין (סנהדרין דף ע"ט) נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב ור"ש פוטר מאי טעמא דר"ש אמר קרא וארב לו וקם עליו עד שיתכוין לו ורבנן אמרי דבי ר' ינאי פרט לזורק אבן לגו ופירש"י פרט לזורק אבן לגו לתוך חבורת בני אדם עכו"ם וישראלים אבל נתכוון לישראל זה והרג את חבירו לא אתא קרא למעוטי
ואמרינן תו בגמ' בשלמא לרבנן וכו' (ניחא) אלא לר"ש האי ונתת נפש תחת נפש מאי עביד ליה ממון וכדרבי
ובתר הכי אמר רבא האי תנא דבי חזקיה מפקא מדרבי ומפקא מדרבנן דתנא דבי חזקיה מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לא חלקת בה בין שוגג למזיד וכו' אף מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג למזיד בין מתכוין לשאין מתכוין בין דרך ירידה לדרך עליה לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון מאי שאין מתכוין אילימא שאין מתכוין כלל היינו שוגג אלא פשיטא שאין מתכוין לזה אלא לזה וכו' שמע מינה לאו בר קטלא הוא ולא בר ממונא הוא
ומשמע קצת דרבא דבתרא הוא סבירא ליה כתנא דבי חזקיה
הוא טוען שמשמע בסוגייתנו שרבא פסק כתנא דבי חזקיה.
16.1
כנראה שהוא מסיק כך על פי הלשון "מפקא מד..." - 8 מופעים בש"ס - 3 סוגיות
[משמעות הביטוי "מפקא..." [=חוץ...] הפוכה ממשמעות הביטוי "נפקא..." [נלמד מ...]
17.
ה"כסף משנה" מביא הוכחה נוספת לפסק הרמב"ם:
ועוד דגמרא נקיט לה בפ' אלו נערות (כתובות דף ל"ה) לעיקר מהטעם שכתבו התוס' ולפיכך פסק כמותו
מוכח מהסוגיה במסכת כתובות.
ומעתה נתיישב מה שהשיג הראב"ד על רבינו למה פסק כר"ש
אבל קשה מ"ש הזורק אבן לתוך עדה מישראל וכו' והא שם אליבא דמאן דאמר נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור אמרינן קאי ראובן ושמעון ואמר לחד מינייהו או כסבור ראובן ונמצא שמעון פטור עד שיאמר לפלוני אני מתכוין
וא"כ למה כתב רבינו הזורק לתוך עדה מישראל פטור הא בהני גווני דעדיפי מינה פטור לכך נ"ל שפסק כרבנן וטעמא דזורק אבן לגו פטור משום דלא שייך ביה התראה ולאפוקי ממ"ש רש"י בספ"ק דכתובות (דף ט"ו) והיינו דנקט רבינו לתוך עדה מישראל לומר דאפילו כולם ישראלים פטור מטעמא דאמרן ואף על גב דלישנא דנקט רבינו המתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור הוי לישנא דר"ש אין בכך כלום דלר"ש הוי מטעם אחר ולדידן הוי מטעמא אחרינא:
18.
ראה מה שכתבתי על מסכת כתובות דף לה:
בגמרא:
אמר רבא: ומי איכא למ"ד חייבי מיתות שוגגין חייבים?
והא תנא דבי חזקיה:
מכה אדם ומכה בהמה,
מה מכה בהמה - לא חילקת בו בין בשוגג בין במזיד,
בין מתכוין לשאין מתכוין,
בין דרך ירידה לדרך עלייה,
לפוטרו ממון אלא לחייבו ממון,
אף מכה אדם - לא תחלוק בו בין בשוגג בין במזיד,
בין מתכוין לשאין מתכוין,
בין דרך ירידה לדרך עלייה,
לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון!
19.
רבא מקשה מברייתא של "תנא דבי חזקיה":
מקשים הפרשנים: הרי "רבי" וחכמים ביחד הם עיקר המשניות גם כאשר דבריהם מובאים בברייתא, וחזקיה ובית מדרשו היו אחרי רבי. אם כן, כיצד זה שחזקיה חולק על כל חכמי ישראל?
20.
של"ה - כללי התלמוד (ד) כלל תנא ברא:
קלו. תנא דבי חזקיה עיקר, אף על גב דאיכא מאן דפליג עליה, משום שהיה שונה הברייתות של רבי חייא אביו, כדאיתא בפרק בני העיר והן עיקר.
ומותבינן תיובתא מנייהו, תוספות ז"ל בפרק הנשרפין (סנהדרין עט א ד"ה ומפקא). (עכ"ל כללי הגמרא הנוספים למהר"י קארו אות יז)
הוא קובע שחזקיה היה שונה את הברייתות של אביו - רבי חייא - ולכן יש להקשות מהן.
כנראה שהוא מתכוון שקושיה מברייתא של "דבי חזקיה" היא "חזקה" וניתן להקשות ממנה ברמה של "תיובתא" - דחיית שיטה - על אמורא מסויים.
20.1.
המשך דבריו:
ולפי זה אין אנחנו צריכין למה שכתב רשב"א בפרק אלו נערות כתובות לה א תוד"ה ומי), דמשום הכי פריך מתנא דבי חזקיה, אף על גב דאיכא דפליג, משום דדיוק מתניתין משמע כתנא דבי חזקיה, והוה מצי למיפרך ממתניתין, אלא דלא מצי למיפרך אלא מדיוקא, לכך פריך מתנא דבי חזקיה, ואמתניתין קא סמיך, עכ"ל.
הוא מביא את דברי הרשב"א בסוגייתנו - מסכת כתובות דף לה - שבאמת אפשר להקשות מהמשנה [למרות ש"רבי" בברייתא חולק], אלא שמדברי ה"תנא דבי חזקיה" הקושיה יותר מפורשת.
21
בכל אופן, מהשל"ה - בסעיף 20 - משמע שחזקיה היה מעביר השמועה מרבותיו [רבי חייא] אבל הרי רבי חייא למד מרבי יהודה הנשיא ומדוע עדיף להקשות ממנו כאשר מ"רבי" עצמו אין קושיה!
22.
ואולי יש לומר ["חידוש"], שהברייתות של רבי חייא [או לפחות אלה שהועברו דרך "תנא דבי חזקיה"] מבטאות את דעתו של "רבי" עצמו שכנראה חזר בו מדבריו בברייתא קודמת!
