ספק השקול / רפי זברגר

סנהדרין עט ע''א
 

הקדמה

נלמד היום את הסיפא של המשנה שהתחילה בשלהי הדף הקודם ומסתיימת בדף שלנו:
אֲבָל נִתְכַּוֵּון לְהַכּוֹת עַל מָתְנָיו, וְהָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל מָתְנָיו, וְהָלְכָה לָהּ עַל לִבּוֹ, וּמֵת - חַיָּיב. נִתְכַּוֵּון לְהַכּוֹת אֶת הַגָּדוֹל, וְהָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית אֶת הַגָּדוֹל, וְהָלְכָה לָהּ עַל הַקָּטָן, וּמֵת - חַיָּיב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֲפִילּוּ נִתְכַּוֵּון לַהֲרוֹג אֶת זֶה וְהָרַג אֶת זֶה - פָּטוּר. 
מדובר במקרה ואדם התכוון לעשות פעולה שבכוחה להרוג, אבל בפועל לא בוצעה בדיוק באופן שהתכוון אליה. 
המשנה מדגימה בשתי דוגמאות: 
1. נתכוון לפגוע במותניו, מכה שיש בה כדי להרוג, אך בפועל הכה על לבו, מקום יותר רגיש ובוודאי יש במכה זו כדי להרוג. במקרה זה אין מחלוקת ולפי כולם יהיה חייב, כיוון שרצה להרוג אדם מסוים ואמנם הרגו. 
2. אבל אם נתכוון להרוג את ראובן שהיה גדול ע''י מכה שבכוחה להרוג אותו, אך בפועל פגע בשמעון, היותר קטן מראובן, וכמובן שהרגו (מכה שהורגת את החזק בוודאי תהרוג את החלש). תנא קמא מחייב ורבי שמעון פוטר. 
 

הנושא

שואלת הגמרא לטעמו של רבי שמעון, ועונה: אָמַר קְרָא: "וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו" (דברים יט, יא) - עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּון לוֹ.רבי שמעון לומד מפסוק זה כי צריך להתכוון במעשה ההריגה בדיוק לאותו אדם, ואם התכוון להרוג א' והרג ב' – פטור. 
מיד שואלת הגמרא, מה יעשו חכמים עם פסוק זה? ועונה: אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: "פְּרָט לְזוֹרֵק אֶבֶן לְגוֹ"
פסוק זה בא למעט מקרה, בה אדם זרק אבן לכוון חבורה של אנשים, חלקם יהודים וחלקם לא, ובסופו של דבר נהרג יהודי. במקרה כזה מסכימים חכמים כי יהיה פטור, כיוון שלא ידוע שנתכוון להרוג את היהודי ולכן יהיה פטור (ההורג . שאינו יהודי אינו מתחייב במיתה – נלמד בתחילת המשנה שלנו). מנסה הגמרא להבין באיזה מקרה מדובר? 
אפשרות א': אִילֵימָא דְּאִיכָּא תִּשְׁעָה גּוֹיִם וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל בֵּינֵיהֶן - תֵּיפּוֹק לֵיהּ דְּרוּבָּא גּוֹיִם נִינְהוּ.
אם יש רוב גויים – נלך לפי הרוב וצריך להיות פטור, ואין צורך לחדש מפסוק, שהרי ברור שהולכים לפי הרוב.
אפשרות ב': אִי נַמִי, פַּלְגָּא וּפַלְגָּא - סְפֵק נְפָשׁוֹת לְהָקֵל! גם אם יש מחצה יהודים ומחצה שאינם יהודים, הרי ספק אם חייב מיתה או פטור ממיתה, ולכן גם במקרה זה, ברור שלא נהרוג את הנידון מספק, ואין צורך בפסוק לכך. 
לכן מסיקים כי מדובר ב: דְּאִיכָּא תִּשְׁעָה יִשְׂרָאֵל וְגוֹי אֶחָד בֵּינֵיהֶן, דַּהֲוָה לֵיהּ גּוֹי 'קָבוּעַ', וְכָל קָבוּעַ כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה דָּמֵי. מדובר במקרה ויש רוב יהודים, ולפי דיני רוב ומיעוט לכאורה צריך ללכת לפי הרוב, ולכן היה צריך להרוג את הנידון, אבל יש לנו כלל: כל קבוע כמחצה על מחצה דמי. משמעות כלל זה: אם האובייקט של הספק ''נמצא במקומו'' ולא פרש ויצא ממקומו, למרות שהרוב באותו מקום הינו לכיוון אחד, הרי אנו דנים את האובייקט כאילו הוא ספק של חצי חצי ולא הולכים לפי הרוב. [זאת בניגוד לכלל אחר: כל דפריש – מרובה פריש. כלומר, אם האובייקט פרש ממקומו, כמו למשל, במקום שיש תשע חנויות כשרות וחנות אחת לא כשרה, ומאכל ''פרש'' מאחת החנויות, ואיננו יודעים מאיזה חנות פרשה – במקרה זה אנו קובעים לפי רוב החנויות, וכיוון שרובן כשרות, המאכל יהיה כשר].
 

מהו המסר?  

כלל זה של ְכָל קָבוּעַ כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה דָּמֵי. כאמור נלמד מהפסוק וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו וזהו החידוש של הפסוק לפי חכמים. למרות שההסתברות של הקבוע יותר גבוהה להיות לפי ''רוב הקבועים באותו מקום'' קובעת התורה, כי יש לדון את הקבוע כאילו אנו בוחנים אותו ''כאובייקט עצמאי בשטח'', ואז הספק הופך להיות ''ספק השקול'' - חצי חצי.
אם ניישם כלל זה גם במקומות אחרים, נוכל לומר כל בכל ספק אם ילד ביצע מעשה מסוים, נדון אותו ''כקבוע'' ונגיע למסקנה כי יש סיכוי של חצי חצי שעשה את המעשה, ואז אנו נכנסים לכלל אחר בספקות של מעשי בני אדם "הוי דן את כל האדם לכף זכות'' ולכן נדון אותו לכף זכות. כלומר, בכל מקרה שאנו לא יודעים בוודאות שהילד עשה מעשה לא טוב - תמיד, אבל תמיד, נדון אותו לזכות, וזאת, למרות ואף על פי שרוב מעשיו הקודמים לא היו כל כך טובים!


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]