הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
עובר ירך אמו; "הניחא למאן דאמר..."; "תיובתא... תיובתא"
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
סנהדרין פ ע"ב
אלא אמר רבינא, אימא: אם עד שלא נגמר דינה עיברה וילדה - ולדה מותר,
ואם עד שלא נגמר דינה עיברה,
ומשנגמר דינה ילדה - ולדה אסור,
עובר ירך אמו הוא.
תוספות מסכת סנהדרין דף פ עמוד ב
1.
עובר ירך אמו - משמע שכן הלכה מדלא פריך הניחא למ"ד ירך אמו אלא למ"ד לאו ירך אמו מאי איכא למימר כדפריך מזה וזה גורם
מכך שהגמרא הביאה באופן סתמי רק את השיטה שסוברת "עובר ירך אימו" משמע שכך הלכה.
1.1
נראה לי שמשמע מדבריו שהביטוי "הניחא למאן דאמר... אלא למאן דאמר... מאי איכא למימר" - הלכה צריכה להיות כאותו חכם/שיטה שעליו נאמר "אלא למאן דאמר..."
1.1.2
ובאמת בהלכה הקודמת בגמרא הרמב"ם פוסק כ"אלא למאן דאמר זה וזה גורם מותר מאי איכא למימר".
2.
ומיהו יש לדחות דכולה שמעתא לא מסיק לשנות הברייתא מפשטא אלא לתרצה אליבא דרבא דאמר ולד הנוגחת אסור היא וולדה נגחו דטעמא משום דעובר ירך אמו הוא וכדמוכח בתמורה (דף ל:)
תוס' דוחה את ההכרח לעיל מפני שיתכן שכל "מהלך" הסוגיה הוא רק לשיטת רבא בסוגייתנו.
3.
... ואותו לשון דרבא אמר רב נחמן הוא עיקר דמייתי ליה בפ' כל הצלמים (ע"ז דף מו:) גבי משתחוה לקמה
4.
לכאורה רבי יוחנן פוסק "עובר ירך אימו":
ומהא דאמר ר' יוחנן שלהי פ"ב דגיטין דף כג: ושם) גבי שפחה דאם היתה עוברה זכתה לו משום דעובר ירך אמו ונעשה כמו שהקנה לה אחד מאבריה
4.1
אבל אין הכרח למסקנה לעיל:
אין ראיה שכן הלכה דהתם אליבא דרבי קאמר ושמא אין הלכה כמותו
רבי יוחנן אמר את דבריו בסוגיה שם רק אליבא ד"רבי".
4.1.2
ור' יוחנן גופיה שפירשה כן אית ליה בתמורה בפ' כיצד מערימין (תמורה דף כה.) עובר לאו ירך אמו
דאמר ר' יוחנן הפריש חטאת מעוברת וילדה רצה בה מתכפר רצה בוולדה ומפרש טעמא משום דסבר אם שיירו משויר עובר לאו ירך אמו והוה ליה כמפריש שתי חטאות לאחריות
רבי יוחנן עצמו באמת פוסק "עובר לאו ירך אימו הוא"
4.1.3
נראה לי להסיק מדבריו שאמורא שמפרש ומסביר את דעתו של תנא מסויים משמע שכך הוא פוסק [כלל פרטי של הכלל הכללי "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה"], בתנאי שלא מוכח ממקום אחר שאותו אמורא עצמו פוסק באופן אחר!
5.
מיהו יש לדקדק מזה דמותיב התם תיובתא דר' יוחנן תיובתא
לכאורה מכך שבאותה סוגיה שיטת רבי יוחנן נדחתה בנוסח של "תיובתא דרבי יוחנן תיובתא", משמע שמסקנת הסוגיה היא ש"עובר ירך אימו".
6.
ואע"ג דקאמר בתר הכי לימא אם שיירו משויר תנאי היא מ"מ הרי איתותב אלמא אין הלכה כן וכן דרך הש"ס כשאין הדברים עיקר אומר תיובתא אע"פ שיכול למצוא תנאי דפליגי
באותה סוגיה הגמרא תולה את השאלה הנדונה במחלוקת תנאים, אע"פ שכבר נדחתה דעתו של רבי יוחנן. אלא יש לומר שהכלל הוא שהביטוי "תיובתא דרב... תיובתא" קובע שאין הלכה כאותו חכם אע"פ שאחר כך הגמרא עצמה ממשיכה לדון בעניינו.
6.1
ומביא דוגמא:
כדאשכחן בהניזקין (גיטין דף נג: ושם) דמסיק תיובתא דמאן דאמר היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק ובתר הכי קאמר נימא תנאי היא
ובפ' השולח (שם גיטין דף מא:) פליגי בהדיא בהיזק שאינו ניכר אליבא דעולא גבי עבד שעשאו רבו אפותיקי
6.2
ואע"ג דבפ' הערל (יבמות דף עח.) מייתי מילתיה דר' יוחנן דתמורה ופריך עלה אלא הא דאמר רבא נכרית מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך וכו' ודחיק לשנויי שאני עובר דהיינו רביתיה
ממקום אחר משמע שהגמרא דוחקת ליישב את רבי יוחנן
6.2.1
לאו משום שיהו עיקר דברי ר' יוחנן אלא משום דבעי לאוקמי מלתיה דרבא דנכרית אליבא דדברי הכל
אמנם שם אין כוונתה הגמרא לפסוק כרבי יוחנן אלא להעמיד את שיטת רבא לפי כולי עלמא.
7
ורבא גופיה אית ליה הכא עובר ירך אמו ובתמורה (תמורה דף ל:) ובפ' הפרה (בבא קמא דף מז.)
בכמה סוגיות בש"ס משמע שרבא סובר ש"עובר ירך אימו".
8.
שיטת רבנו תם:
ור"ת מפרש דבכל דוכתי קי"ל דלאו ירך אמו כדמשמע בחולין ובההיא דיבמות (יבמות דף עח.) ובפ' כיצד מערימין (תמורה דף כה.) לא גריס תיובתא בתרא אלא הכי תיובתא דר' יוחנן לימא אם שיירו משויר תנאי היא
הכלל הוא ש"עובר לאו ירך אימו", ומה שהוכח לעיל - לעיל בסעיף 5 והלאה - שעובר ירך אימו מכך שהגמרא ניסחה "תיובתא דרבי יוחנן תיובתא" הוא טוען שיש לגרוס שם בגמרא רק "תיובתא דרבי יוחנן" ולא "תיובתא דרבי יוחנן תיובתא".
8.1
אמנם יתכן שדבריו - שהביטוי "תיובתא דרב..." אינו הכרעה שאין הלכה כמותו - אמורים רק אם אחרי הקביעה של "תיובתא דרב..." יש בסוגיה המשך דיון "לימא כתנאי".
9.
ראה "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמודים קא ואילך, המשך דיון מהי ההלכה לגבי "עובר ירך אימו".
