סקר
כמה לומדי דף יומי יש במשפחתך הקרובה?






 

גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף פ"ג, מדור "עלי הדף"
מסכת סנהדרין
דף צג ע"ב

 

ביאור ענין "מורח ודאין" הנאמר במלך המשיח (א)

 

רז"ל דרשו במכילתין (צג ע"ב) במעלת מלך המשיח שיבא לגאלנו במהרה בימינו: "'והריחו ביראת ה'' (ישעי' יא, ג), אמר רבי אלכסנדרי, מלמד שהטעינו מצות ויסורין כריחיים, רבא אמר, דמורח ודאין, דכתיב (שם ג-ד) 'ולא למראה עיניו ישפוט ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ'", ומסופר בגמרא (שם) בענין זה: "בר כוזיבא מלך תרתין שנין ופלגא, אמר להו לרבנן, אנא משיח, אמרו ליה, במשיח כתיב 'דמורח ודאין', נחזי אנן אי מורח ודאין, כיון דחזיוהו דלא מורח ודאין קטלוהו".

והנה, במהות ענין "מורח ודאין" פירש"י: "שמריח באדם ושופט ויודע מי החייב, שנאמר 'לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח', ואפילו הכי 'ושפט בצדק דלים', כגון על ידי הרחה". ומפשיטות לשונו משמע שאין המקרא יוצא מידי פשוטו, שעל ידי חוש הריח ידע משיח צדקנו איך לשפוט. גם הרד"ק (ישעי' שם) פירש הפסוק "והריחו ביראת ה'" שהוא מענין הרחה בחוש הריח, אולם אין הכוונה כפשוטו, שמשיח צדקנו ישפוט על פי חוש הריח, אלא משל בעלמא הוא - שכח הכרעתו בדבר המשפט יהיה דומה כעין חוש הריח, וכלשונו "לפי שהריח היא הרגשה קלה, אומר לדבר קל שבהרגשה 'ריח'... כלומר, במעט הבנה ירגיש בני אדם הטובים והרעים, ולא יצטרך לראיית עינים ולמשמע אזן בשפטו בני אדם ולהוכיח אותם, כי מדעתו ומתבונתו יבין מעשיהם במעט התבוננות".

גם המהרש"א מבאר שענין חוש הריח הנזכר במשיח משל הוא: "ד'לא למראה עיניו ישפוט', דאף שאמרו 'אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות', מכל מקום אפשר שיטעה בו בשוגג, וכן 'למשמע אזניו' אפשר שאין שופט צדק לפי האמת, שהבעל דין יטעה בטענתו על ידי משמע אוזן בעדות שקר, הדיין אינו שופט צדק לפי האמת, אבל משיח לא יטעה בכל זה שיהיה 'מורח ודאין', דהיינו בחוש הריח ידין עם מי האמת, דאין בו טעות כמו בחוש הראייה והשמיעה שזכר, והוא כי חוש הריח הוא רוחני מחלק הנשמה, כמו שנאמר (תהלים קנ, ו) 'כל הנשמה תהלל י-ה', איזה דבר שהנשמה נהנה ממנו - זו הריח, אבל שאר החושים יותר גופניים והטעות מצוי בהם".

מאידך, מצינו ב'יד רמה' (כאן) שאין הכוונה כלל על חוש הריח, אלא 'מורח ודאין' היינו, "שמבין ברוח הקודש אמיתת הדבר, ואינו דן לפי טענותיהן של בעלי דינין ולא עפ"י עדותן. אלא יודע מי זכאי ומי חייב... שמריח ברוח הקודש ושופט". ביסוד דבריו מבאר שלכן המיתו את בר כוזיבא: "כיון דקא חזו דלא מריח ודאין קטלוה, איכא למימר, דכי האי גונא נביא שקר הוה, דהא משיח ברוה"ק הוא דמורח ודאין, ואיהו כיון דאמר דמשיח אנא ומוראה אנא ודאין, הוי ליה נביא שקר ומיחייב קטלא".

בביאור משמעות דברי רש"י, שמשיח צדקנו ידון וישפוט בחוש הריח, מן הנכון להביא מה שכתב בזה בספר 'תורת חיים' (כאן): "לפי שכל מצוה יש לה ריח טוב, וכל העושה מצוה אחת נשמתו קולטת הריח הטוב ההוא, כדאיתא בפרק אחד דיני ממונות (לעיל לז.) 'רבי זירא אמר מהכא (בראשית כז, כז) 'וירח את ריח בגדיו', אל תיקרי בגדיו אלא בוגדיו', פירוש, שאפילו הבוגדים מלאים מצות ויש להן ריח טוב, ובפרק שני דעירובין (כא.) ''הַדּוּד אֶחָד תְּאֵנִים טֹבוֹת מְאֹד' (ירמי' כד, ב) אלו צדיקים גמורים, 'וְהַדּוּד אֶחָד תְּאֵנִים רָעוֹת' אלו רשעים גמורים, ושמא תאמר אבד סברן, ת"ל (שיה"ש ז, יד) 'הדודאים נתנו ריח' אלו ואלו עתידים שיתנו ריח', וכתיב נמי (שם ד, יא) 'וריח שלמותיך כריח לבנון', והוא רמז לשמלות רוחניות שעושין לאדם במעשיו הטובים בההוא עלמא, כדאיתא בספר הזוהר, וכשם שהמצות יש להן ריח טוב כך העבירות יש להן ריח רע ומסריחין, כדאיתא בפרק רבי עקיבא (שבת פח:) 'אמר רב ועדיין היא חביבותא גבן, דכתיב (שיה"ש א, יב) 'נרדי נתן ריחו' ולא כתיב הסריח', ולפי שאותו הריח הוא דק ורוחני מאוד ובא מדבר רוחני, לכך אינו נרגש לחוש הריח בההוא עלמא כי אם בעולם הרוחני בגן עדן, אז הנשמה טהורה ונהנית מאותו הריח ומתלבשת בו, והיינו דקאמר רבא דבן דוד 'מורח ודאין', לפי שמקום מנוחתו בגן עדן הוא, כדאמר בפירקין (צח.) 'היכא יתיב אפיתחא דקרתא', ושמה הוא נהנה מן ריח זכיותיהן של ישראל וסובל ייסורין על פשעיהן, כדיליף לקמן מדכתיב (ישעי' נג, א) 'והוא מחולל מפשעינו', וכתיב (שם פסוק ד) 'אכן חליינו הוא נושא', וכיון שנשמתו זכה וטהורה כל כך עד שמקבל בההוא עלמא שכר ועונש רוחני הבא מן המצות, לכך גם אחר שיבא בהאי עלמא וישפוט בין איש לרעהו יבחין בין צדיק לרשע, על ידי הריח שיריח בהן, שהזכאי יריח והחייב יסריח".

וממשיך התו"ח: "ומהאי טעמא ניחא מה שדרשו 'וירח את ריח בגדיו', 'אל תיקרי בגדיו אלא בוגדיו', שהיה מריח ריח מצותיהן של ישראל, לפי שגם יצחק אבינו אחר שנעקד על גבי המזבח היה יושב בגן עדן שלש שנים, כדאיתא בפירקי דרבי אליעזר, ונזדכך נשמתו ונהנה שם משכר רוחני ריח המצות, ולכך היה בקי ומכיר להריח באותו ריח רוחני כשבא יעקב לפניו, ואתי שפיר הא דאמר (בראשית כז, כז) 'ראה ריח בני כריח השדה אשר ברכו ה'', ואמרו חכמים (תענית כט:) 'כריח השדה שדה של תפוחים', דהיינו ריח גן עדן...".

ומוסיף עוד וכותב: "ואפילו ריח הבא מדבר גשמי אשכחן במסכת סוטה (מט.) דבטהרה תליא מילתא, דאיתא התם 'רב הונא אשכח תמרתא דהנוניתא, אתא רבה בריה אמר ליה קא מורחנא מינך ריחא דהנוניתא, אמר ליה בני טהרה יש לך' וכו', כל שכן ריח מצוה שהוא דבר רוחני, שאין שום אדם מכיר בו בהאי עלמא אלא מי שנשמתו זכה וטהורה כנשמת יצחק אבינו ובן דוד מהרה יגלה".

 


 

גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף פ"ד, מדור "עלי הדף"
מסכת סנהדרין
דף צג ע"ב

 

ביאור ענין "מורח ודאין" הנאמר במלך המשיח (ב)

 

במאמרנו הקודם עסקנו במהות מעלת מלך המשיח שיבא לגאלנו במהרה בימינו, שדרשו רז"ל במכילתין (צג ע"ב), שלא ישפוט למראה עיניו, אלא בהרחה בעלמא - "דמורח ודאין", יעו"ש.

והנה, לכאורה ענין זה טעון הבנה ובירור, כיצד יהיה מותר לו לדון שלא על פי עדים, הלא כללא דמילתא הוא ש"תורה לא בשמים היא" ולכן גם "אין משגיחין בבת קול" וכדו', כדמצינו בכמה מקומות בש"ס (עי' ב"מ נט: תמורה טז.).

ואמנם במושכל ראשון יש להביא בזה את המחלוקת הידועה בין גדולי האחרונים, האם כלל זה של 'לא בשמים היא' נאמר גם על בירור ספק במציאות הנוגע להלכה, דהיינו שהמציאות התבררה על פי גילוי משמים, שיש סוברים שאפשר לפסוק הלכה על פי אותו גילוי, כי אין כאן פסק הלכה ותורה משמים, כי אם בירור מצב הדברים, ואע"פ שמגילוי זה נובעת גם הלכה למעשה - אפשר לסמוך על גילוי זה, ואין זה בגדר 'תורה לא בשמים היא' (עי' 'משנה למלך' אישות פ"ט ה"ו; וראה בספרי הרחיד"א: 'שם הגדולים' מע' י אות רכד ערך רבינו יעקב החסיד; 'ביכורי יוסף' או"ח סי' לב סק"ד; 'פני דוד' פר' בשלח אות יח, ועוד). מאידך, יש אחרונים שחולקים וסוברים שכלל זה נאמר בין בבירור המציאות ובין בבירור הדין וההלכה, ובכל ענין אין סומכים על גילוי מן השמים (ראה 'תוספות יום הכיפורים' למהר"ם בן חביב, יומא עה.).

ולפי הדעה שניתן לסמוך בבירור המציאות על פי גילוי מן השמים ורוח הקודש, היה מקום ליישב את ענינו של משיח צדקנו שיהיה מורח ודאין, דהיינו שיברר את המציאות ברוח קדשו, מי חייב ומי זכאי, ובכגון זה לא נאמר 'תורה לא בשמים היא'.
אכן, גם על כך ישנה פירכא ליישוב זה, כי הנה כמה אחרונים הסיקו שגם לפי דעה זו, במקום שצריך לעדות גמורה, ואין די בבירור המציאות, כגון בדיני עונשים, שגזרת הכתוב היא (דברים יט, טו): "על פי שני עדים וכו' יקום דבר", ובא נביא ואמר שפלוני הרג את הנפש או חילל את השבת, אין פוסקים על פיו אף לצורך בירור ספק במציאות, ואין מענישים את החוטא על פי גילוי משמים. ובנידון דידן - שמשיח צדקנו ידון דיני ממונות ויגיד מי חייב ומי זכאי, מצינו מחלוקת בדברי הראשונים כלפי עדות בדיני ממונות, האם אינם אלא בירור בעלמא, או שגזירת הכתוב היא שצריך שני עדים דווקא - ולא די בבירור במציאות (ראה תוס' גיטין ד. וסנהדרין לז: ד"ה כמאן - שאין חילוק בין דיני נפשות לדיני ממונות וצריך לשני עדים, ואין די בבירור המציאות. ועי' 'יד רמ"ה' סנהדרין שם שבדיני נפשות צריכים שני עדים דווקא ובדיני ממונות די בבירור במציאות). ולפי דעה זו שבדיני ממונות די בבירור במציאות כתב ה'תומים' (סי' צ ס"ק יד), שהדבר פשוט הוא, שבדיני ממונות "דלא איברי סהדי רק לשקרא, ואם הוא מודה מתחייב עצמו... ואם נתברר לבית דין דהוא אמת אפילו מעוף הפורח מוציאין ממון", ולפי זה יובן הנידון שלנו כלפי משיח צדקנו. אכן, לדעת הראשונים שגם בדיני ממונות גזירת הכתוב היא שצריכים שני עדים דווקא, עדיין לא נתיישבו הדברים כלפי משיח צדקנו שיהיה מורח ודאין.

יישוב נוסף מצינו בספר 'עין אליהו', על פי מה שמצינו במס' נדה (סא:): "אמר רב יוסף, זאת אומרת מצות בטלות לעתיד לבא". ולפי זה יתכן שגם מצוה זו של 'על פי שנים עדים דבר' עתידה להתבטל לעתיד לבא, ושפיר יהיה משיח צדקינו 'מורח ודאין', וידון גם ללא שני עדים כשרים. אולם, יש להעיר בזה על פי מה שכתב בספר 'קובץ שיעורים' (ח"ב סי' כט), שמה שאמרו 'מצות בטילות לעתיד לבא', הכוונה היא על אחר תחית המתים, אבל בימות המשיח ודאי ינהגו כל המצוות, ולפי זה לא יתכן ליישב כן.

הגאון מראגטשוב זצ"ל העלה ביישוב קושיא זו חידוש גדול (שו"ת צפנת פענח סי' שכ; שו"ת צפנת פענח החדשות מכתב ה), כי לאמיתו של דבר "דין תורה הוא נצחי ולא ישתנה אפילו אות אחת", אלא, שמשיח צדקנו לא ידון את ישראל מדין סנהדרין - שאינם יכולים לדון כי אם על ידי בירור ועדים, אלא, שיהיה בגדר מלך, וכדברי הרמב"ם (הל' רוצח ושמירת נפש פ"ב ה"ד): "וכל אלו הרצחנים וכיו"ב שאינן מחוייבים מיתת בית דין, אם רצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות ותקנת העולם, הרשות בידו", וכן כתב בהל' סנהדרין (פי"ח ה"ו): "גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בי"ד ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא על פי שנים עדים, וזה שהרג יהושע עכן ודוד לגר עמלקי בהודאת פיהם הוראת שעה היתה או דין מלכות היה" [וכיו"ב האריך גם ב'דרשות הר"ן' (דרוש יא), שאחד מתפקידיו של מלך הוא לשפוט משפט צדק, ולפעמים גם שלא כפי דיני תורה], וזה יהיה כוחו של מלך המשיח שיבא במהרה בימינו, לדון את בני ישראל מדין מלך, ולכן יהיה שפיר 'מורח ודאין', ולדון את בני ישראל ברוח קדשו, גם שלא על פי שני עדים, וכאמור.

יישוב נוסף י"ל על פי מש"כ בספר 'ישבב סופר' (בסוגיין), כי לאמיתו של דבר ידון משיח צדקנו על ידי הודאת בעלי דין עצמם, כי על ידי ההרחה ידע אם טוען אמת או לא, "ומי שידע בעצמו שאינו טוען אמת לא בא לפניו, כדי שלא יהיה מבויש ממנו", וזאת תהיה מעלת המשיח שיהיה מורח ודאין, כי בזה תתברר הטענה האמיתית על פי בעלי הדין עצמם, ואז ישפוט בצדק על ידי טענותיהם - וכבר לא יצטרכו לעדים, כי הודאת בעלי דין כמאה עדים דמי (ראה 'בוצינא קדישא' להרה"ק ר' ברוך ממעזיבוז זי"ע [ירושלים תשסז, שער ערכי עבודה אות כב]; 'קובץ שעורים' ח"א מסכת ב"ב תרמ וקונטרס 'דברי סופרים' סי' ה).


תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר