החומר ככלי / רפי זברגר

סנהדרין  קיב ע''א
 

הקדמה

במסגרת המשנה האחרונה במסכת, אשר למדנו בדף הקודם, נחשפנו להבדל שבין נכסי צדיקים ונכסי רשעים בעיר הנידחת. וכך למדנו:
נכסי צדיקים שבתוכה אובדין, שבחוצה לה – פליטין. ושל רשעים – בין בתוכה ובין שבחוצה לה – אובדין. היוצא מן הדברים כי ההבדל בין נכסי צדיקים לכנסי רשעים, הם הנכסים שאינם נמצאים בעיר. של צדיקים אינן נשרפים ביחד עם כל העיר, ושל רשעים – יש להביאם לעיר לשריפה. 
 

הנושא

המשנה ציטטה את הפסוק אשר מהווה מקור לדין זה, והגמרא מרחיבה ומסבירה:
תנו רבנן: הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִיא לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב (דברים, י''ג, ט''ז). הַחֲרֵם אֹתָהּ - פרט לנכסי צדיקים שבחוצה לה, וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ - לרבות נכסי צדיקים שבתוכה.
המלה אֹתָהּ באה למעט את נכסי הצדיקים שמחוץ לעיר. לא נדרש להביא נכסים אלו לעיר ואינם נשרפים. 
אבל ארבע המילים וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ, מלמדות שכל מה שנמצא ברחבי העיר עומד לשריפה, כולל נכסיהם של הצדיקים. למרות שהצדיקים אינם נשרפים, נכסיהם כן נשרפים בתוך כל שאר הנכסים של העיר. 
הגמרא מצטטת פסוק שלאחר מכן: וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לה' אֱלֹקֶיךָ וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד (שם, י''ז). 
מדייקת הגמרא: שְׁלָלָהּ - ולא שלל שמים. כלומר, אם יש בעיר דברים שהם של שמים כגון: הקדש, תרומה, מעשר שני או כתבי הקודש, כל אלו אינם נשרפים ביחד עם העיר. 
וממשיכה הגמרא לדייק מכל המשפט: וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ - לרבות נכסי רשעים שחוצה לה. 
כלומר, בניגוד לנכסי צדיקים אשר למדנו מהפסוק הקודם, כי אם אינם נמצאים בעיר אינם נשרפים עמה, נכסי הרשעים כן נשרפים עמה. יש להביאם לעיר (אם הם במקום קרוב יחסית) ולשורפם ביחד עם העיר.
מסביר רבי שמעון את מקור הלכה שלמדנו זה עתה: מפני מה אמרה תורה נכסי צדיקים שבתוכה יאבדו? מי גרם להם שידורו בתוכה? ממונם - לפיכך ממונם אבד.
לכאורה היה קשה לגמרא, מדוע באמת יש לשרוף את נכסי הצדיקים, הרי הם לא עבדו עבודה זרה, ולכן גם אינם נהרגים ביחד עם יושבי העיר הרשעים אשר נידונים בסייף? עונה הגמרא על כך: גם לצדיקים יש ''נקודה חלשה''. עצם היותם גרים במקום בעייתי שכזה, עצם נוכחותם בקרבת הרשעים, עובדי עבודה זרה, ואי עזיבת המקום, כאשר יושבי העיר החלו לעסוק באיסור חמור כל כך מהווה גורם בעייתי. 
רבי שמעון מסביר, את סיבת היותם שם, בנטייתם לחומריות. כנראה שממון אנשי העיר משך אותם, וגרם להם להישאר במקום פסול זה. בגלל ''סיבה ממונית'' זו, אנו גם שורפים את ממונם הם, עם כל נכסי שאר יושבי אותה העיר. 
 

מהו המסר?

למדנו היום, כי נטייה לחומריות אינה מהווה ''נקודה חיובית'' בקורות חיים של בן אדם. אמנם אין אפשרות לחיות ללא חומריות, צריך מזון לגוף, יש לדור בבית חומרי, מותר לעסוק בפיתוח הגוף אך הכול צריך להיות במידה. אם אדם נוטה לכך מעבר למידה הרצויה, אם נטייה זו גורמת לאדם לשהות ב''מקום בעייתי'', במקום בו האווירה אינה חיובית, והמסר הכללי הוא ''עשיית רע'', אזי חומריות זו מהווה אבן נגף שיש להסירה.
שומה עלינו לחנך את ילדינו לכיוון זה. גם אם ב''ה, הקדוש ברוך הוא חנן אותנו בנכסים ומצב חומרי טוב, אין זה אומר שיש להדר, לפאר ולרומם את החומר. אין זה אומר שיש לעסוק ולהתעניין אך ורק בנושאים חומריים, מבלי לעסוק ברוח ובערכים מוסריים וחברתיים. יש לשים את החומר ''במקומו הראוי'', להבהיר לעצמנו ולמשפחתנו, כי החומר איננו אלא ''כלי'' שבעזרתו אנו עובדים, עומלים וטורחים בנקודות המשמעותיות באמת בחיים, ולא להפוך את החומריות לתכלית החיים.
נסיים בהלכה אחת מתוך הלכות מלכים ברמב''ם (פרק י''ב, הלכה ד') המסכמת עיקרון זה למעשה: לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בעכו"ם, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח - אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל כדי שיזכו לחיי העולם הבא כמו שביארנו בהלכות תשובה.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]