הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

לעולם

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

מכות יט ע"א

אמר רבינא, לעולם קסבר: קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, והכא בבכור שנזרק דמו קודם חורבן הבית וחרב הבית ועדיין בשרו קיים, ומקשינן בשרו לדמו, מה דמו במזבח אף בשרו במזבח, ומקיש מעשר לבכור.
וכי דבר הלמד בהקש חוזר ומלמד בהקש? מעשר דגן חולין הוא.
הניחא למאן דאמר: בתר למד אזלינן, אלא למאן דאמר: בתר מלמד אזלינן, מאי איכא למימר? דם ובשר חדא מילתא היא.

1.
הגמרא דנה בדברי רבי ישמעאל, שבכור לא נוהג בזמן הזה, והיא מבררת:

2.
אם הוא סובר שקדושה ראשונה של בית המקדש קדשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא, ועדיין ירושלים קדושה לצורך הקרבה בה, אזי גם בכור צריך להקריב בימינו,

3.
ואם רבי ישמעאל סובר שקדושת ירושלים בטלה לאחר החורבן אז רבי ישמעאל היה צריך להסתפק גם לגבי בכור, באופן שאין חסרון של זריקת דמים.

4.
על זה עונה רבינא "לעולם קסבר" – שרבי ישמעאל סובר כאותו צד שבטלה הקדושה בימינו, וההיקש של מעשר שני לבכור מדבר במקרה מסויים, שבשר הבכור עדיין קיים אחרי שחרב המקדש, ופשוט שאינו נאכל מפני ההיקש של בשר הבכור לדם הבכור, וראוי לאכול הבכור רק כאשר ראוי הדם להיזרק על המזבח,
ורצה רבי ישמעאל ללמוד מכאן גם לגבי מעשר שני, שגם הוא נאכל רק בזמן שהמקדש קיים.

5.
בדרך כלל הביטוי "לעולם" כוונתו שחוזר אל ההסבר הראשון וכנראה – הוא מתקבל להלכה.

6.
אולם בסוגייתנו המשמעות מעט שונה. לא היה תרוץ מוקדם שאליו רבינא חוזר ומאשרו.

6.1
אלא, היו שתי אפשרויות [קידשה לעתיד לבוא או לא] ועל שתיהן היה קושי,
ורבינא "חוזר" אל אחת האפשרויות, שקידשה לשעתה ולא לעתיד לבוא,
ודין זה הוא שנקבע להלכה.

7.
הגמרא ממשיכה ושואלת שגם ההסבר האחרון מתאים רק לפי שיטת לימוד אחת "הניחא למאן דאמר..."

8.
יש מחלוקת פרשנים אם באופן כללי הלכה כ"הניחא..." או להיפך, ההלכה היא כמאן דאמר שאותו מסבירים בסוגיה.

9.
בסוגייתנו מתאים לומר שהלכה כ"הניחא..." מפני שזה מסביר את שיטתו של רבינא בסוגיה ורבינא עצמו במסכת זבחים דף נ עמוד ב סובר כדעת ה"הניחא..." כאן.