הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"והיינו דאמר..."
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
עבודה זרה ד ע"ב-ה ע"א
וא"ר יהושע בן לוי: לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, שנאמר: +דברים ה+ מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים וגו'.
והיינו דא"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי: לא דוד ראוי לאותו מעשה, ולא ישראל ראוין לאותו מעשה; לא דוד ראוי לאותו מעשה, דכתיב: +תהלים קט+ ולבי חלל בקרבי; ולא ישראל ראוין לאותו מעשה, דכתיב: מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים, אלא למה עשו?
לומר לך, שאם חטא יחיד - אומרים לו: כלך אצל יחיד, ואם חטאו צבור - אומרים (לו: כלך) +מסורת הש"ס: [להו לכו]+ אצל צבור.
וצריכא,
דאי אשמועינן יחיד, משום דלא מפרסם חטאיה, אבל צבור דמפרסם חטאיהו אימא לא;
ואי אשמועינן צבור, משום דנפישי רחמייהו, אבל יחיד דלא אלימא זכותיה אימא לא,
צריכא.
1.
מדוע הגמרא משתמשת בביטוי "והיינו דאמר..." ולא בביטוי הפשוט יותר "וכן אמר..."?
1.1
"היינו דאמר" / "והייו דאמר" - 80 מופעים בש"ס
"והיינו ד..." - 169 מופעים בש"ס. הביטוי "היינו ד..." - 659 מופעים בש"ס
2.
רבי יהושע בן לוי היה תלמידו של רבי יהודה הנשיא ובין רבותיו של רבי יוחנן.
רבי יוחנן בסוגייתנו אומר משמו של רשב"י, ולכן ייתכן שכוונת הגמרא לומר "והיינו דאמר...", שרבי יהושע בן לוי למד את דבריו מרשב"י [2 דורות לפניו]
3.
אפשר לפרש את הביטוי "והיינו דאמר...", שעל ידי המימרא הקודמת ניתן להבין את הדברים הבאים
3.1
ריב"ל דיבר על חטא העגל, ורשב"י [רבי יוחנן אמר משמו] הרחיב גם לגבי דוד המלך.
4.
בספר "אסיפת זקנים", ברכות, פרק ה דף לב:
"הנה איכא למידק בש"ס דקאמר והיינו דאמר רבי אלעזר, דלשון זה מורה דעד השתא לא הי' מובנים דברי ר"א וקאמר הש"ס והיינו דאר"א ללמד דעת דבזה נבין דברי ר"א דאי תימא דכוונת הש"ס לומר דגם ר"א אמר כן הוה ליה למימר "וכן אמר רבי אלעזר".
לפי דבריו, בסוגייתנו ניתן לומר, שעל ידי דברי רבי יהושע בן לוי ניתן להבין את דברי רבי יוחנן. רבי יהושע אומר במפורש שישראל עשו את העגל [כאילו "לכתחילה"] כדי לתת לדורות הבאים את האפשרות לחזור בתשובה.
5.
הגמרא שואלת מדוע רשב"י הביא גם את חטאו של דוד וגם את חטא העגל של עם ישראל, והגמרא מסבירה מדוע צריך את שני הארועים [שהרי ריב"ל הזכיר רק את חטא העגל].
6.
של"ה - כללי התלמוד (יג) כלל לשונות סוגיות:
רצה. וצריכא דאי אשמועינן כו'. לפעמים המשנה היא מיותרת, דמדין בבא קמא שמעינן בבא בתרא, ומקשין בגמרא דחדא מינייהו מיותרת.
ומשני באחד משלשה דרכים, אם נאמר שחידוש הוא בבא בתרא בדרך לא זו אף זו, או החידוש בבא קמא בדרך זו אין צריך לומר זו, או החידוש בתרווייהו,
ושהחידוש בתרווייהו קאמרינן וצריכא דאי אשמועינן כו', ....
+/הגה"ה/ עיין בפרק חזקת הבתים סוף פירקא (בבא בתרא דף נב א) לא לאב בנכסי הבן, דתניא האחין שחלקו וכו', וכן האשה וכו' (שם בבא בתרא דף נב ב), ומדקדק תלמודא מאי 'וכן', מאי רבותא איכא טפי באשה דקתני 'וכן', ומשני מהו דתימא כו'. וכן דרך לימוד גם כן בפוסקים, כשמביאים שני נושאים, ובנושא השני אומר 'וכן', יש בנושא שני חידוש דלא הוה ידעינן מנושא הראשון+.
כלומר, תשובת הגמרא היא על הייתור בדברי רשב"י. הגמרא היתה יכולה להביא אחרי הביטוי "דאי אשמועינן..." את הביטוי "מהו דתימא..."
6.1
לגבי הקשר בין הביטוי "והיינו דאמר" לביטוי "וצריכא" ראה ב"מתיבתא", הערה ה, שדן בהבדלים בין פרוש רש"י לפרוש תוס'.
7.
בהמשך הסוגיה:
והיינו דרבי שמואל בר נחמני א"ר יונתן, מאי דכתיב: +שמואל ב' כג+ נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על? נאם דוד בן ישי שהקים עולה של תשובה.
הגמרא מביאה מימרת אמוראים נוספת - שדוד המלך "הקים עולה של תשובה". ונוסח הפתיחה הוא "והיינו שאמר" - ללמדנו שדבריו מבוססים על דברי רבי יוחנן בשם רשב"י - לעיל.
