הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
מחלוקת ואחר כך סתם הלכה כסתם; יחיד ורבים הלכה כרבים
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
עבודה זרה ו ע"ב - ז ע"א
מתניתין דלא כר' יהושע בן קרחה;
דתניא, ריב"ק אומר: מלוה בשטר אין נפרעין מהן, מלוה על פה נפרעין מהן,
מפני שהוא כמציל מידם.
יתיב רב יוסף אחוריה דר' אבא ויתיב רבי אבא קמיה דרב הונא,
ויתיב וקאמר:
הלכתא כרבי יהושע בן קרחה, והלכתא כר' יהודה.
הלכתא כרבי יהושע, הא דאמרן.
כר' יהודה, דתניא: הנותן צמר לצבע לצבוע לו אדום וצבעו שחור,
שחור וצבעו אדום -
ר"מ אומר: נותן לו דמי צמרו;
רבי יהודה אומר: אם השבח יתר על היציאה - נותן לו את היציאה,
ואם היציאה יתירה על השבח - נותו לו את השבח.
אהדרינהו רב יוסף לאפיה,
בשלמא הלכה כרבי יהושע בן קרחה - איצטריך,
ס"ד אמינא יחיד ורבים הלכה כרבים, קא משמע לן הלכה כיחיד;
אלא הלכה כרבי יהודה למה לי? פשיטא,
דמחלוקת ואחר כך סתם הלכתא כסתם,
מחלוקת בבבא קמא וסתם בבבא מציעא,
דתנן: כל המשנה ידו על התחתונה, וכל החוזר בו ידו על התחתונה.
ורב הונא? משום דאין סדר למשנה,
דאיכא למימר: סתם תנא ברישא ואחר כך מחלוקת.
אי הכי, כל מחלוקת ואחר כך סתם - לימא: אין סדר למשנה!
ורב הונא? כי לא אמרינן אין סדר - בחדא מסכת', בתרי מסכתי אמרינן.
ורב יוסף?
כולה נזיקין חדא מסכת' היא.
ואי בעית אימא, משום דקתני לה גבי הלכתא פסיקתא: כל המשנה ידו על התחתונה, וכל החוזר בו ידו על התחתונה.
מבנה הסוגיה:
1.
מתניתין דלא כר' יהושע בן קרחה;
דתניא, ריב"ק אומר: מלוה בשטר אין נפרעין מהן, מלוה על פה נפרעין מהן, מפני שהוא כמציל מידם.
הגמרא קובעת שמשנתנו איננה לפי שיטת ריב"ק [=רבי יהושע בן קרחה]
2.
אטלס עץ חיים
רבי יהושע בן קרחה - תנא בדור הרביעי. לדעתו של רבנו גרשום ורש"י [בכורות נ"ח ע"א] היה בנו של רבי
עקיבא. לדעתו של רש"י היה תלמידו של אביו רבי עקיבא [שבועות ו' ע"א].
תוס' סוברים [בכורות נ"ח ע"א] שרבי עקיבא לא היה אביו.
היה חברו של רבן שמעון בן גמליאל [אביו של רבי], ושניהם היו רבותיהם של רבי אלעזר בר שמעון ורבי [ב"מ פ"ד ע"ב]
התוכח עם המינים [שבת קנ"ב ע"א] והשיב להם תשובות ניצחות [ויק"ר פ"ד-ו].
זכה לאריכות ימים מופלגת.
משנתנו סוברת לפי חכמים במשנתנו, שאסור להיפרע מהנכרי לפני יום אידם ורבי יהודה מתיר, ואילו ריב"ק סובר שתלוי באיזו הלוואה. כלומר ריב"ק לא סובר לא כחכמים ולא כרבי יהודה.
והגמרא מצהירה על כך "מתניתין דלא כריב"ק".
3.
משמעות הביטוי "מתניתין דלא כ...":
"יד מלאכי", סעיף תז:
"מתניתין דלא כי האי תנא - כל היכא דקאמר הכי - קאי במסקנא, מדלא קאמר לימא מתניתין דלא כי האי תנא... "
כלומר, הקביעה בגמרא שמשנתנו לא תואמת את דעת התנא ריב"ק – נשארת גם למסקנה ולא נדחית.
אם הגמרא היתה פורכת את הקביעה הזו, אזי, היתה פותחת את ההשוואה בביטוי "לימא.."
גם אם נאמר שנשארת הקביעה שהמשנה איננה תואמת את דברי התנא האחר בברייתא, עדיין לא ברור כיצד תיקבע ההלכה.
3.1
למרות הקביעה הנ"ל הגמרא אחר כך פוסקת במפורש כרבי יוחנן בן ברוקא!
4.
ועל כן ממשיכה ההגמרא:
יתיב רב יוסף אחוריה דר' אבא
ויתיב רבי אבא קמיה דרב הונא,
5.
משמעות הביטויים "יתיב...קמיה"; "יתיב .. וקאמר":
הכלל המרכזי שמובא בכל ספרי הכללים הוא שהניסוח: "יתיב רב... קמיה דרב..." מוכיח שהראשון הוא תלמידו של הרב שמופיע אחריו.
ומדוע לא נאמר בניסוח הנפוץ: "אמר רב... אמר רב..."? אומרים הפרשנים ש"יתיב" פרושו שהתלמיד אמר את דבריו ממש בפני רבו,
ואם דבריו חלוקים על דעת רבו הרי שאין הלכה כתלמיד במקום הרב [כשחולק עליו בפניו].
5.1
ה"יד מלאכי" מסתפק בנכונות כלל זה, ולשיטתו הביטוי "יתיב... קמיה" יכול להוכיח רק שהיו באותו דור. וקצת תמוה: מה הביטוי בא ללמדנו? רק את העובדה שהיו בני אותו דור? והרי מדובר בש"ס על חכמים שברור לנו מתי חיו ובכל זאת נאמר לגביהם הביטוי הנ"ל.
5.2
כמו כן יש מחלוקת בין הפרשנים מי מוסר הדברים בסופו של דבר, הרב או התלמיד?
אם נאמר שהביטוי "יתיב... וקאמר..." הכוונה היא שהרב אמר את הדין, הרי ברור ששונה מהביטוי "אמר... אמר..." - שהתלמיד אמר את הדברים.
5.3
חידוש: הביטוי בא ללמדנו ששני החכמים הסכימו לדעה המוזכרת, ולא משנה אם היחס הוא רב-תלמיד; תלמיד-רב; או רב-תלמיד-חבר. ויתכן שבמקרה כזה שני החכמים ייחשבו כשתי דעות לעניין אחרי רבים להטות.
6
ויתיב וקאמר: הלכתא כרבי יהושע בן קרחה, והלכתא כר' יהודה.
הלכתא כרבי יהושע, הא דאמרן.
רב הונא [או תלמידיו] קבע שההלכה כרבי יהושע בן קרחה ולא כמשנתנו. קביעת ההלכה לא מנומקת בגמרא.
7.
הגמרא מציינת שרב הונא גם פסק כרבי יהודה בסוגיה אחרת:
כר' יהודה,
דתניא: הנותן צמר לצבע לצבוע לו אדום וצבעו שחור, שחור וצבעו אדום -
ר"מ אומר: נותן לו דמי צמרו;
רבי יהודה אומר: אם השבח יתר על היציאה - נותן לו את היציאה, ואם היציאה יתירה על השבח - נותו לו את השבח.
קצת קשה לי, מדוע רב הונא מביא כאן פסק כרבי יהודה בסוגיה שלא קשורה לסוגייתנו!
8.
אהדרינהו רב יוסף לאפיה,
בפשטות, רב יוסף "כעס" למשמע פסק הלכה זה, והוא מבאר:
9.
בשלמא הלכה כרבי יהושע בן קרחה - איצטריך,
ס"ד אמינא יחיד ורבים הלכה כרבים, קא משמע לן הלכה כיחיד;
רב יוסף מסביר שרב הונא פסק כרבי יהושע בן קרחה באופן מיוחד [לפי סמכותו של אמורא להכריע במחלוקת תנאים] כי ללא הכרעתו היינו פוסקים שלא כריב"ק אלא כחכמים במשנתנו מפני שהכלל הכללי הוא, ש"יחיד ורבים הלכה כרבים".
10.
כנראה הגמרא מתכוונת ל"חכמים" - תנא קמא במשנתנו.
10.1
אולם קצת קשה, הרי ריב"ק סובר במשהו כחכמים [במלוה בשטר, שאין נפרעין] ובמשהו כרבי יהודה [במלוה על פה, שכן נפרעין]. אם כן, יש מצב שרבי יהושע בן קרחה בדעה אחת עם רבי יהודה ואז הם נחשבים גם כן כרבים [בהנחה ששני חכמים בדעה אחת נחשבים כרבים],
אלא אם כן נאמר, שגם במקרה כזה הולכים לפי הרוב [כמו בסנהדרין] וברגע ש"חכמים" נחשבים יותר משנים הרי מממילא ריב"ק הוא כנגד רבים ואין הלכה כמותו. וגם אין הלכה כרבי יהודה במשנתנו נגד "חכמים"="תנא קמא" במשנתנו.
11.
הגמרא קוראת ל"תנא קמא" במשנתנו בשם "חכמים". הסיבה היא, שרבי יהודה הנשיא ש"סתם" את הדעה הראשונה במשנה, רצה לומר שדעה זו היא דעת רבי מאיר [על פי הכלל "סתם משנה – רבי מאיר"].
11.1
או שרבי יהודה "סתם" את המשנה כדי לתת לה תוקף של רבים.
למעשה, הרבים במשנה אלה החכמים שבית דינו של רבי יהודה הנשיא "סתמו" כמותם וקבעום כ"תנא קמא".
12.
בפשטות משמע מתוס' מסכת ביצה דף ב, ש"סתם משנה" נחשב כרבים. וכן בתוס' במסכת יבמות דף מב.
12.1
יש משנה שהיא "סתם משנה" "רגיל" - ואז הלכה כמותה.
ויש "סתם משנה" - דעה סתומה במשנה לפני הצגת הדעה החולקת [תנא קמא ומחלוקת בצידו - כבמשנתנו], ואז החלק ה"סתם" אמנם לא מוחלט שהלכה כמותו אלא "רק" יש לו תוקף של רבים.
ובמקום שצריך להכריע על פי הכלל של "יחיד ורבים – הלכה כרבים", הרי שהלכה תהיה כאותו "סתם".
13.
וראה ב"דברי סופרים", כרך ב, ערך "סתם משנה", שמוכיח ש"סתם" תנא קמא עם רבי יוסי או רבי יהודה בעל פלוגתיה דרבי מאיר, נקרא "סתם משנה - רבי מאיר", וצריך להוסיף לפי זה, שאמנם נחשב כרבי מאיר אבל בזה שכתוב ב"סתם" רבי יהודה הנשיא מכריע כמותו.
14.
בסוגייתנו רב הונא הכריע שהלכה כיחיד - כרבי יהושע בן קרחה. אבל באמת מדוע הכריע כך בניגוד לדעת רבים?
בבל מקרה מוכח מסוגייתנו, שאמורא מאוחר יכול להכריע במחלוקות חכמים שקדמו לו - גם במחלוקות שיש לגביהם כללי פסיקה - על פי סברתו. [ראה ב"מתיבתא", הערה ז, בשם "גט פשוט"]
15.
הגמרא עוברת לפסיקת רב הונא בסוגיה אחרת. [ויש לשאול: מדוע הגמרא הביאה שתי פסיקות נפרדות אלה של רב הונא?]
16.
הביטוי "מחלוקת ואחר כך סתם"; "הלכה כסתם משנה"
רב יוסף מקשה:
אלא הלכה כרבי יהודה למה לי? פשיטא, דמחלוקת ואחר כך סתם הלכתא כסתם,
מחלוקת בבבא קמא
וסתם בבבא מציעא, דתנן: כל המשנה ידו על התחתונה, וכל החוזר בו ידו על התחתונה.
רב יוסף שואל, מדוע רב הונא היה צריך לפסוק כרבי יהודה במשנה בבבא קמא, הרי יש משנה "סתם" במסכת בבא מציעא שסוברת כרבי יהודה, והכלל הוא "מחלוקת ואחר כך סתם – הלכה כסתם".
16.1
כלומר, השאלה היא: מדוע רב הונא צריך להכריע במפורש כרבי יהודה, כאשר אפשר לדעת שההלכה היא כרבי יהודה על פי כלל פסיקתי כללי.
16.2
יש כאן עיקרון בסיסי, שאין צורך להכריע בגמרא את ההלכה במפורש ובאופן נקודתי, כאשר אפשר להסיק מהי ההלכה על פי "כללי ההכרעה".
16.3
עיקרון נוסף, שגם אם ב"סתם משנה" ישנו מקרה/כלל שניתן להוציא ממנו מסקנה - הרי שאותה מסקנה גם היא מוגדרת כמסקנה של "סתם משנה".
17.
ראה ב"מתיבתא", הערה ט, שמסביר על פי הריטב"א, שרב חולק על רבי יוחנן ואינו סובר בהכרח את הכלל של "סתם משנה", ורב הונא, בסוגייתנו, הוא תלמידו של רב, ולכן אי אפשר להקשות עליו מהכלל הזה.
17.1
והריטב"א מסביר: כאשר הכלל של "סתם משנה" נועד להכרעה אזי גם האמורא רב משתמש בו.
17.2
אבל כאשר מקשים על רב אזי אי אפשר להשתמש בכלל של "סתם משנה" כדי להקשות על רב, ובסוגייתנו הרי הקושיה על רב הונא היא: שהיה יכול להשתמש בכלל של "סתם משנה" ולא היה צריך להכרעה ספציפית במחלוקת בין רבי יהודה ורבי מאיר בסוגיה בבבא מציעא, כלומר הכלל של "סתם משנה" נועד "לטובתו" של רב הונא, לאפשר לו לפסוק "בקלות"]
18.
שאלה נוספת שואל תוס' בסוגייתנו: בסוגיה של המחלוקת בין רבי יהודה לרבי מאיר, הרי הכלל הוא שבמחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה – הלכה כרבי יהודה, אז למה זקוקים להוכחה מ"סתם" בסוגיה בבבא מציעא כדי להוכיח שהלכה כרבי יהודה?
18.1
והוא עונה, שיש בגמרא בעירובין דעה שלא מקבלת את הכלל של "רבי מאיר ורבי יהודה – הלכה כרבי יהודה".
19.
יש פרשנים שאומרים: גם מי שלא מקבל את הכלל של "הלכה כסתם משנה" [הכלל של רבי יוחנן] מסכים ש"מחלוקת ואחר כך סתם – הלכה כסתם" מפני שהחכמים חזרו בהם ותיקנו את דעתם - [רש"י בסוגייתנו].
20.
הפרשנים אומרים שהכוונה היא, שרבי יהודה הנשיא ובית דינו הם שדנו במחלוקת בין התנאים ואחר הדיון הכריעו כאחת השיטות וסתמו את הדין במשנה אחרת מאוחרת.
ושי לשאול, מדוע לא "נמחקה" המשנה שבה נחלקו?
20.1
ואולי יש לומר: כוונת רש"י היא שהחכמים עצמם - אלה שחלקו במשנה הראשונה - הם אלה שחזרו בהם והגיעו למסקנה חדשה משותפת, ודעתם זו מובאת במשנה המאוחרת בצורה של "סתם".
20.2
לפי זה השאלה רק מתחזקת: מדוע אחר כך לא "נמחקה" המשנה הראשונה?
20.3
אולי התשובה הכללית היא [ולא חשוב לפי איזה הסכר לעיל] כדי להבין את ה"סתם" חשוב לדעת מה היתה לפני כן המחלוקת. זאת אומרת: הדברים מובנים יותר טוב אם מבינים את הצדדים השונים של העניין כולו.
21.
ממשיכה הגמרא:
ורב הונא? משום דאין סדר למשנה, דאיכא למימר: סתם תנא ברישא ואחר כך מחלוקת.
אי הכי, כל מחלוקת ואחר כך סתם - לימא: אין סדר למשנה!
ורב הונא? כי לא אמרינן אין סדר - בחדא מסכת', בתרי מסכתי אמרינן.
ורב יוסף? כולה נזיקין חדא מסכת' היא.
בשורות לעיל ישנה מחלוקת. רב יוסף סובר שכל המסכתות בסדר נזיקין [לענייננו מדובר במסכת בבא קמא ומסכת בבא מציעא] נקראות "חדא מסכתא" [=מסכת אחת] שיש בה סדר ויש משמעות אם משנה נמצאת אחרי משנה אחרת.
ואילו רב הונא סובר ש"אין סדר למשנה" בין שתי המסכתות הללו, ורק בכל מסכת בפני עצמה "יש סדר".
22.
לפי הנ"ל מסבירה הגמרא, שבאמת אי אפשר להחיל בסוגייתנו את הכלל "מחלוקת ואחר כך סתם – הלכה כסתם" משום שמדובר בשתי מסכתות, ולכן רב הונא היה חייב להכריע מסברתו, והוא הכריע כרבי יהודה במחלוקת.
23.
ואי בעית אימא, משום דקתני לה גבי הלכתא פסיקתא: כל המשנה ידו על התחתונה, וכל החוזר בו ידו על התחתונה.
בהסבר השני לטענת רב יוסף, אומרת הגמרא, שרב הונא לא היה צריך להכריע במפורש, אלא היה יכול להשתמש עם כלל אחר: "הלכתא פסיקתא". במשנה בבבא מציעא ישנו כלל נוסף שאין בו מחלוקת "כל החוזר בו ידו על התחתונה", ומכאן ניתן להסיק שגם הביטוי הנוסף באותה משנה "כל המשנה יד על התחתונה" – בקשר למחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה – גם הוא נקבע במשנה במפורש שכך הלכה – כרבי יהודה.
