מילים ושפת גוף / רפי זברגר

עבודה זרה ו ע"ב - ז ע"א
 

הקדמה

בשלהי דף ו' קבעה הגמרא כי משנתנו אינה כשיטת רבי יהושע בן קרחה אשר אמר בברייתא את המשפט הבא: מלוה בשטר אין נפרעין מהן, מלוה על פה נפרעין מהן מפני שהוא כמציל מידם.
אם ההלוואה נעשתה בעל פה, ללא שטר, אזי מותר לישראל לעשות עסקה עם הגוי, גם תוך שלושה ימים ליום אידם. סיבה: מפני שהוא כביכול מציל את הכסף מידו של הלווה, שכן אם אין שטר ואין עדים, יכול הלווה להכחיש את ההלוואה, ולכן הוא אינו ''שמח'' להחזיר הלוואה מסוג כזה, וממילא הוא לא יודה לאל שלו ביום אידו. 
 

הנושא

מספרת הגמרא על אופן ישיבת חכמים בבית המדרש של רב הונא, ועל מאמר של הרב: יתיב רב יוסף אחוריה דר' אבא ויתיב רבי אבא קמיה דרב הונא ויתיב וקאמר הלכתא כרבי יהושע בן קרחה והלכתא כר' יהודה. ישיבת החכמים אל מול הרב הייתה באופן שהתלמידים/רבנים בדרגה וברמה יותר גבוהה ישבו לפני אלו בדרגה נמוכה יותר. רב יוסף ישב אחרי רבי אבא וכולם שמעו את שני הפסקים של רב הונא:
1) הלכה כרבי יהושע, כפי שלמדנו בדברי הרקע לעיל. 2) הלכה כרבי יהודה – במחלוקתו עם רבי מאיר בברייתא הבאה: 
הנותן צמר לצבע לצבוע לו אדום וצבעו שחור, שחור וצבעו אדום, רבי מאיר אומר: נותן לו דמי צמרו, רבי יהודה אומר: אם השבח יתר על היציאה נותן לו את היציאה, ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו את השבח.
שורש מחלוקתם, האם הצבע, אשר לא ביצע את המוטל עליו כבקשתו של בעל הצמר, האם הוא קנה את הצמר, כשיטתו של רבי מאיר, או לא קנה כשיטת רבי יהודה. רבי מאיר אומר שהוא בעצם נקרא גזלן, ולכן הוא קונה את הגזלה, וגזלן חייב להחזיר רק את דמי הצמר. רבי יהודה חולק ולא סובר שהוא גזלן, ולכן לא קנה את הצמר. הוא ''שינה'' מהנאמר לו, ולאור הכלל ''כל המשנה ידו על התחתונה'', קובע רבי יהודה כי הצבע מחזיר את הצמר לבעליו, ומקבל בתמורה לצביעה את השווי הנמוך מבין ''השבח'' (הפרש בין מחיר צמר צבוע למחיר צמר שאינו צבוע) או ''היציאה'' (עלות הוצאות הצביעה). 
לאחר ששמע רב יוסף (ישב במרחק שתי שורות מרב הונא) את דברי הרב הדרינהו רב יוסף לאפיה – החזיר את פניו, מתוך ''כעס'' על דברי רב הונא. הגמרא מנסה להבין את מקור הכעס:
בשלמא הלכה כרבי יהושע בן קרחה איצטריך, סלקא דעתך אמינא: יחיד ורבים הלכה כרבים, קא משמע לן הלכה כיחיד. אלא הלכה כרבי יהודה למה לי? פשיטא דמחלוקת ואחר כך סתם הלכתא כסתם. 
אומרת הגמרא, כי ניתן ''להבין'' את הצורך של רב הונא לומר שהלכה כרבי יהושע בן קרחה, כיוון שהוא דעת יחיד לעומת רבים החולקים, ולכן חידש רב הונא כי הלכה כדעת יחיד. אבל לגבי ההלכה השנייה אשר פסקה כרבי יהודה לגבי הצבע, ברור לגמרא כי הלכה כמו רבי יהודה, שכן אם יש משנה עם מחלוקת, ולאחריה ''סתם משנה'' ללא ציון מי אומרה, אנו פוסקים ש''הלכה כסתם''. אם כן, לא ברור לרב יוסף, מדוע רב הונא היה צריך לומר במפורש כי הלכה כרבי יהודה. בהמשך הגמרא יש עוד דין ודברים, להבנת המחלוקת בין רב יוסף לרב הונא בדבר הצורך לומר ולפסוק הלכה כרבי יהודה, מקוצר היריעה לא נרחיב בכך. 
 

מהו המסר?

למדנו היום עד כמה חשיבות יש למילים, ו''דאגה'' לכך שלא יאמרו מילים מיותרות שאינן נדרשות. עד כדי כך שרב יוסף ממש ''כעס'' על רב הונא רבו, אשר אמר הלכה שנראית לרב יוסף מיותרת ואינה נדרשת. נלמד מכאן לשמור על דבורנו, לומר את הנדרש ורק את הנדרש, ולא לומר דברים שאינם נדרשים, ובוודאי ובוודאי להשתדל מאוד שלא לומר דברים אסורים (כמו לשון הרע, רכילות, ליצנות וכיוצא בזה).
עוד למדנו מסר דומה לזה שלמדנו בדף הקודם: לא להתבייש ולומר את אשר על לבנו. גם אם אנו במספר דרגות נחותות יותר. כמו רב יוסף לעומת רב הונא, אינו בוש להתייחס לדברי רבו, ואם יש ביקורת, הרי ניתן לאומרה, בלשון מכבדת ונאה.
כמו כן למדנו את ''שפת הגוף''. רב יוסף לא אמר מילה לרב הונא רבו, אך שפת הגוף שלו ''דיברה'' ואמרה הכול. במקרים רבים, אנו נדרשים לבחון ולמדוד את שפת הגוף של העומד מולנו, אם זה ילדינו, חברים או עמיתים לעבודה וכדו'.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]