סקר
בבא מציעא - הפרק הקשה במסכת:







 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו  

 

ואיכא דאמרי: פרסא בחלא, ולא אדרכיה – הליכה בחול

 

"... וכי תימא: כותי לא עביד תשובה, ישראל עביד תשובה, והאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: כדרך שאמרו אסור למכור לעובד כוכבים, כך אסור למכור לישראל החשוד למכור לעובד כוכבים! רהיט בתריה תלתא פרסי, ואיכא דאמרי: פרסא בחלא, ולא אדרכיה" (עבודה זרה, טו ע"ב).

פירוש: ... וְכִי תֵּימָא [ואם תאמר]: כּוּתִי לָא עָבֵיד [אינו עושה] תְּשׁוּבָה ובודאי עשוי למכור, יִשְׂרָאֵל עָבֵיד [עושה] תְּשׁוּבָה, ואולי לא ימכור, וְהָאָמַר [והרי אמר] רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ אָסוּר לִמְכּוֹר לְגוֹי, כָּךְ אָסוּר לִמְכּוֹר לְיִשְׂרָאֵל הֶחָשׁוּד לִמְכּוֹר לְגוֹי, הרי שבפירוש אסרו למכור ליהודי החשוד למכור לגוי! כיון שנוכח רבה שצדק אביי, רָהֵיט בַּתְרֵיהּ תְּלָתָא פַּרְסֵי [רץ אחריו, אחרי אותו חשוד שקנה את חמורו, מרחק שלוש פרסות] כדי לבטל את המכר, וְאִיכָּא דְּאָמְרִי [ויש שאומרים] שרדף אחריו מרחק פַּרְסָא בְּחָלָא [פרסה בחולות], וְלֹא אַדְרְכֵיהּ [השיגו] (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).


נושא מרכזי: על הקושי וההתמודדות עם הליכה בחול


מדברי הגמרא אנו לומדים שהליכה בחול קשה בהרבה מאשר הליכה על גבי קרקע רגילה. הליכה בחול למרחק פרסה דורשת מאמץ השווה להליכה למרחק שלוש פרסאות. בלשון רש"י: "בחלא - בין החולות מקום קשה להילוך". הקושי נובע מכך שגרגירי החול אינם מלוכדים וכל דריכה גורמת לדחיקתם הצידה וכתוצאה מכך כף הרגל שוקעת. ההליכה דורשת אנרגיה רבה נוספת המושקעת גם בשליפת הרגל מהחול.

בעלי חיים החיים בחולות פותרים את הבעיה בעזרת שתי אסטרטגיות: א. הגדלת שטח הפנים של הרגל. ב. תנועה בעזרת "שחייה" בחול. כמובן שהאסטרטגיה השנייה אינה יישימה לבני אדם אך את הראשונה אנו מוצאים בגמרא במסכת שבת (לא ע"א) בסיפור על האדם שניסה להקניט את הלל: "... חזר ואמר: מי כאן הלל? מי כאן הלל? נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני, שאל! מפני מה עיניהן של תרמודיין תרוטות? אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת מפני שדרין בין החולות. הלך והמתין שעה אחת, חזר ואמר: מי כאן הלל? מי כאן הלל? נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני, שאל! מפני מה רגליהם של אפרקיים רחבות? אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת מפני שדרין בין בצעי המים". מפרש רש"י: "שדרים בין החולות - והרוח נושבת ונכנס בתוך עיניהם, ובמקום אחר מפרש תרוטות לשון: עגולות בית מושב שלהן, ואף כאן אני אומר כן, ומפני שדרים בין החולות שינה אותם המקום, שלא יהא סדק של עיניהם ארוך כשלנו ויכנס בו החול, וכן רגליהם של אפרקיים רחבות - שלא יטבעו בבצעי המים, ורבותינו מפרשים: שדרים בין בצעי המים והולכין יחפין, ומתפשטין רגליהן, לפי שמנעל דוחק הרגל ומעמידו על דפוס שלו". אמנם תשובת הלל לגבי כפות הרגליים הרחבות התייחסה להליכה ב"בצעי מים" כלומר קרקע בוצית, שניתן לשקוע בה, אך הפתרון זהה לפתרון של הליכה בחול.
 

הגדלת פני שטח הרגל

את הפתרון לשקיעה בבוץ (או בחול) שמצא הלל אימץ למטרות צבאיות תת-אלוף דוד לסקוב שפיתח את השימוש ב"סנדלי חבלה". ה"סנדלים" הם למעשה משטחים המוצמדים לכך הרגל ומגדילים את שטח הפנים שלה (תמונה 1). הגדלת שטח המגע עם הקרקע גורמת לכך שמשקל הגוף לכל יחידת שטח של הרגל קטן יותר ובכך נמנעת הפעלת מוקשים נגד אדם.

עקרון פעולה זה נפוץ מאד בעולם בעלי החיים השוכנים בבתי גידול חוליים. אנו מוצאים נציגים מקבוצות טקסונומיות שונות ששטח כף הרגל שלהם גדול בהשוואה לקרוביהם מבתי גידול אחרים. הדוגמה המפורסמת ביותר של בעל חיים שפרסותיו בנויות באופן המונע שקיעה הוא הגמל. בעת דריכה מתפשקות שתי ה"אצבעות" ומגדילות את שטח המגע של הפרסה עם הקרקע דבר המצמצם את השקיעה אל תוך החול. לאחר מכן, בעת שליפת הרגל ה"אצבעות" מתכנסות דבר המקטין את שטח הפרסה ומצמצם את התנגדות החול לתנועה החוצה (תמונות 2-4). עוד על מבנה רגל הגמל במאמר "גמל שמהלכת לפנינו סומא באחת מעיניה". 
 

        
תמונה 1. "סנדלי חבלה"          מקור   תמונה 2.  גמל - כף רגל    

  

        
תמונה 3. גמל - "פרסה"   תמונה 4.  עקבת גמל שהוטבעה בבוץ

 
דוגמה נוספת לפרסה רחבה היא פרסת מיני הראמים החיים בחולות. שיטה אחרת להגדלת שטח הפנים של כף הרגל היא התפתחות של שערות (ביונקים) או קשקשים (בזוחלים) סביב האצבעות. דוגמאות מבין היונקים הם גרביל החולות  (תמונות 5-6), שועל חולות (תמונה 7) וחתול חולות (תמונה 8).  
 

        
תמונה 5. גרביל   תמונה 6.  גרביל - כף רגל

  

        
תמונה 7. שועל חולות         צילם: HelmutBoehm   תמונה 8. חתול חולות          צילם: Payman sazesh


מבין העופות התופעה קיימת בכרוון המצוי בעל אצבעות רחבות היוצרות בחול עקבה דמויית עלה תלתן (תמונות 9-10). בין הזוחלים החיים בחולות ישראל מוכר החומט הרפואי (תמונות 11-12) ושנונית חולות (תמונות 13-14) שסביב אצבעותיהם קשקשים המגדילים את שטח המגע עם הקרקע. מינים אחרים בני הסוג חומט ושנונית שאינם חיים בבתי גידול חוליים חסרים את קשקשים אלו.
 

        
תמונה 9. כרוון מצוי         צילם: Artemy Voikhansky   תמונה 10.  כרוון מצוי - עקבות

 

        
תמונה 11. חומט רפואי   תמונה 12. חומט רפואי - רגל

 

        
תמונה 13. שנונית חולות         צילם: Boazshacham   תמונה 14.  שנונית חולות - רגליים     

  
"שחייה" בחול

החומט הרפואי נע בחול גם בעזרת "שחייה". הוא צולל את תוך החול ומתקדם בעזרת תנועות "שחייה". זוחל נוסף הנע באופן זה הוא נחושית חולות. ניתן לזהות את עקבותיה על פי המעברים בין הליכה על פני הקרקע ל"שחייה" בתוך החול (תמונה 15).

 

תמונה 15.  נחושית חולות - עקבות       "שחייה" מצד ימין והליכה בחלק השמאלי של התמונה

 

הרחבה
 

על הליכה מיוחדת בחול סיפר נחום גוטמן בספרו "בין חולות וכחול שמים", הוצאת ספרים יבנה, תש"ם - 1980, עמ' 88.

"עגנון, סיפר גוטמן, הציע לסור אל הרב קוק ולהתפלל עמו מנחה. כמה מן הנוכחים התנגדו, "הרב קוק דתי. אנחנו לא דתיים". ברנר היה בין המתנגדים. עגנון, ר' בנימין ואז"ר יצאו יחד והלכו לביתו של הרב קוק, ולאחר מכן ליווהו לבית הכנסת. ברנר לא הלך עמם. ואולם הוא לא נשאר בביתו של בן ציון. גוטמן סיפר כי ראה את ברנר, שסירב להצטרף לחבורה, צועד במרחק מה מאחוריהם תוך שהוא "מכניס כפות רגליו בדיוק בעקבות פסיעותיו של הרב קוק". ההליכה הזאת של ברנר מביעה את מורכבות יחסו אל הרב קוק. הוא כתב דברי ביקורת קשים על יצירותיו "הנחותיו המבולבלות וחזיונותיו המופרכים [ ... ] נבואותיו המסתוריות [ ... ] פטפוטים [ ... ]", ואולם בדבריו ניכרת גם הערכה כלפיו: "דברים לנו עם בעל נפש, ונפש סוערת, הומיה, שלולית אשר סער בה והיא מכה גלים". שלוש שנים לאחר מכן כתב: "גם אם בעל תכונה מצוינה הוא במחנה רבני ישראל, עדיין אין מן המידה לעשותו בחייו ובפניו גאון וקדוש".

את קטע זה סיכם ר' יוסי אביב"י ששלח לי את הקטע: "ללמדך שלכל דבר קשה יש גם מעלה: רק בהליכה בחולות יכול היה ברנר לכוון צעדיו בתוך טביעות רגליו של הרב קוק".

ואם בעקבות בחול עסקינן קשה לי שלא להיזכר בסיפור "הרואה בחולות" שכתב הרב מיכאל שיינפלד בספרו "בכל מקום שהם" בהוצאת "ידיעות ספרים". את הסיפור הזה אני נוהג להקריא לקבוצות אותן אני מדריך בעת הליכה בחול בעקבות חלק מבעלי החיים שפגשנו לעיל:
 

הרואה בחולות

הוא מביט בשביל הטשטוש. עיניו עוקבות, כמו קוראות בספר, מגששות באפלה. אני מביט בו, בעיניו הממוקדות, ואז מביט בשביל בעצמי, ורואה... סתם חול.

מוזר. מה הוא רואה שם בחולות?

נוסעים בציר השחור. אחרי כמה דקות מסיימים את ה'ויש' על הגזרה ונעצרים להפסקה. קו דיווח ארבע תשע שש. הנהג מדומם. מתיישבים על מכסה המנוע. מישהו מוציא פק"ל קפה ושופת סיר מתכת על אמגזית קטנה. להבה צבעונית לוחשת סוד שאי-אפשר לגלות. בדרך כלל הגששים מנצלים את העצירות לשינה, נשכבים על גב הסופ"שית כדי להתחמם מצינת הלילה. אבל השפעת הקפה שהוא הכין בעצירה הקודמת טרם פגה. אין סיכוי להירדם אחרי כזה קפה. רק בנס. ואף אחד פה לא סומך על הנס. בקושי על שחור.

"אז מה קורה, אנואר?" אני פותח.

"השבח לאל ותודה לשואל", הוא מדקלם, במבטא גששים, תשובה ששמע באחד הסיורים. מולנו השמש שוקעת מעבר להרים סגולים-משוננים. צל הגדר נמתח עד אלינו ומזכיר לנו שזה גבול. "זו השעה הכי טובה לקרוא בחולות," הוא אומר לי, "כשהשמש בדיוק שם". הוא מצביע לעבר נקודה דמיונית רחוקה ומפנה את מבטי לשקיעה. "בשעה הזאת הצל והאור הם כמו דיו על הדף. לפני כן מואר מדי ואחר-כך חשוך מדי, ועכשיו זו השעה שהעקבות בולטות מהשביל ישר לעיניים". אני מקשיב לו. זה חדש לי. אני לא רואה דבר בשביל ההוא, חוץ מחול. משום מה הוא רואה שם עולם שלם של עקבות וסימנים.

"אנואר, תגיד לי, כמה שנים אתה כבר גשש?"

"גשש בכיר," הוא מתקן ומחזיר לעצמו כבוד אבוד. "כן, גשש בכיר... כמובן. כמה שנים?" הוא ממלא פיו צחוק, ושפמו השחור נע בעקבות קולו. תמיד הם צוחקים בקול. תמיד יש להם שפם. "עוד לפני שנולדת אני כבר עליתי על עקבות של מחבלים", הוא עונד לעצמו אותות גבורה. הוא מספר על מקומות בהם היה, על שנים בתפקיד של זיהוי ואיתור, עד שהקפה כבר מוכן. אני מוזג לכוסיות זכוכית קטנות את הנוזל השחור שישמור עלינו ערים עד לסוף המשמרת. הוא לוגם, ומייד יורק. "מה זה? מי לימד אתכם להכין קפה? זה מיץ גרביים זה, לא קפה", אומר אנואר וממלמל מילים של גשש, מתורגמות. בסוף הוא ישתה הכל, אני יודע. סתם מקטר. רוצה להוכיח שהקפה שהוא הכין טוב משלנו. אנחנו מחליפים מילים, ולבסוף סקרנותי פוקעת ושואל: "אז תגיד לי, איך זה שאני מסתכל על השביל הזה ולא רואה כלום, ואתה רואה שם... לא יודע מה?"

"או אה..." הוא מתמתח, מנצל את הבמה שבניתי לו להציג את עולמו, וכמו בהתרגשות ראשונה של ילד בערב כשרנות צעירים הוא מתחיל לספר בעברית מדוברת. "תראה, אני לא יכול ממש להסביר לך את זה. אבל תדע, זה ככה כל החיים שלי. ממתי שנולדתי אני מסביבי יש חול ומדבר. עוד לפני שלמדתי לקרוא או לכתוב כבר אבא שלח אותי לטייל עם הכבשים. ושם אתה כל היום רואה עקבות וסימנים של אנשים או חיות שעוברים שם". הוא עוצר ולוגם. "זה לא דבר שאפשר ללמד, אתה מבין... זה דבר שעם הזמן אתה רואה בעצמך לבד". אני מקשיב לו. עובר רגע של שקט, הוא חושב, ואז אומר לי: "כמו שאתה רואה כוכבים ועננים בשמים, ככה אני רואה את הסימנים האלו בדרך". הוא ממשיך : "היום, איך שאני פותח את העיניים בבוקר, אני יודע לקרוא את המדבר. אני יודע איך הוא נושם. אני יודע למדוד את הדופק שלו. אני מכיר את השפה שלו. את הדרך שלו להזהיר או להודיע על משהו שבא". "ובשביל. מה אתה רואה בשביל הטשטוש הזה?" אני קוטע ומחזיר אותו מהמדבר אלינו.

"מה זאת אומרת מה אני רואה? אני מסתכל על אבן, ואני רואה את המסלול שלה. אני רואה עקבות, ויודע מתי מישהו עבר כאן, לפני כמה ימים בדיוק. אני רואה מי הלך כאן, אם זה אנשים או חיה. לפעמים אתה רואה איך היא לא הייתה בטוחה לאן להמשיך". אני מופתע. מקשיב לכל מלה. זה לא שהוא יודע יותר, זה לא מידע. זה חוש נוסף שיש לו, שנרכש עם השנים. בחולות. הוא ממשיך ומספר, שהוא יודע אם פסים בדרך הם מרוח, מזנב לטאה, מענף של עץ, או מעלה. אם גומות בחול נוצרו מטיפות של גשם, מחיות שבאות והולכות או מצחוק המדבר, מחיוך. הוא רואה אם שיטפון עומד להגיע, מנבא סופה קרובה לבוא, קורא שרב או קרה, מה שלא יהיה. והכול לפי הרוח והחול, והסימנים האלה בדרך. הוא מספר ומספר. הכוסות כבו התרוקנו, רק שאריות של גרגרים כהים נדבקו בדפנות השקופות. ירח חלקי תופס את מקומה המלא של השמש. חשוך, והרוח שורקת שירי ערש לשיחים, לעשבי הבר, לחולות, להולכי המדבריות, עד שיגיעו למקום ישוב. "אי-אפשר להסביר את זה... זה פשוט דברים שאני רואה", הוא אומר לעצמו ומטפס לכסא הגשש בסופ"שית. "אני פשוט רואה את זה..." אנחנו שוב בנסיעה. פנסי הצד מאירים לו את שביל הטשטוש. עיניו מתמקדות, כמו קוראות לאור פנס ולאור ירח. אני מביט בו קורא שם דברים שמכוסים מעיניים כשלי. עולם שלם הוא רואה, ואני אינני.

הוא רואה את כל הדברים האלה בחול. אני יודע שיש כאלה שרואים את אותם דברים גם בקודש.
 




א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
 


כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר