סכנת הפרהסיה / רפי זברגר

עבודה זרה כז ע''א-ע"ב

הקדמה

המשנה בעמוד א' פוסקת כי מותר להתרפאות מרופא עכו''ם ''ריפוי ממון'' ולא ''ריפוי נפשות''. הגמרא מיד בתחילתה מנסה להבהיר מושגים אלו, לאחר מספר ניסיונות קובעת הגמרא כי רפוי ממון הוא ריפוי בהמתו, וריפוי נפשות הוא ריפוי גופו. לפי הסבר זה יוצא כי מותר לקבל רפואת עכו''ם רק לבהמה אך לגוף אסור, גם אם אינו מהווה סכנת חיים. 
 

הנושא

רבה (ויש אומרים רב חסדא) בשם רבי יוחנן מסייג את פסק המשנה: ספק חי ספק מת אין מתרפאין מהן ודאי מת מתרפאין מהן.
כשאסרנו במשנה להתרפאות ''ריפוי נפשות'' (ריפוי גופו) מדובר רק אם החולה אינו סופני, ויש סיכוי להתרפאות ע''י הרופא, אך אם החולה ''בוודאי ימות'', במילים אחרות ''חולה סופני שאין לו סיכוי ריפוי'', במקרה זה פוסק רבי יוחנן כי מותר להתרפאות ע''י רופא עכו''ם. 
שואלת מיד הגמרא: מת - האיכא חיי שעה? גם לחולה סופני יש שעות או ימים עוד לחיות, ושעות אלו עומדות בסכנה אם מתרפאים ע''י רופא עכו''ם? עונה הגמרא וקובעת כלל:
לחיי שעה לא חיישינן. ''לא חוששים'' לחיי שעה, כיוון שיש סיכוי שהרופא העכו''ם בכל אופן יצליח לרפאות את החולה (סיכוי קלוש, כיוון שהוא כאמור במצב קריטי!). הגמרא מוכיחה זאת מפסוק בספר מלכים.
מקשה הגמרא על כלל זה מברייתא: לא ישא ויתן אדם עם המינין (עובד כוכבים באדיקות) ואין מתרפאין מהן אפילו לחיי שעה.
אם כן, אנו רואים בברייתא, מפורשות כנגד פסיקת רבי יוחנן? הגמרא ממשיכה ומביאה מקרה שאמנם כך פסקו למעשה: 
מעשה בבן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל שהכישו נחש, ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו (יעקב היה ''מין'') ולא הניחו ר' ישמעאל. אמר לו: ר' ישמעאל אחי, הנח לו וארפא ממנו, ואני אביא מקרא מן התורה שהוא מותר! ולא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו ומת. קרא עליו ר' ישמעאל: אשריך בן דמא, שגופך טהור ויצתה נשמתך בטהרה, ולא עברת על דברי חביריך שהיו אומרים: וּפֹרֵץ גָּדֵר - יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ (קהלת י', ח').
בן דמא, אחיין של רבי ישמעאל, היה במצב רפואי קריטי עקב הכשת נחש, ורופא עכו''ם הגיע לעזור לו. רבי ישמעאל לא הרשה לרופא לרפאותו, למרות שבן דמא אמר לדודו, שיניח לרופא, ויש לו אפילו הוכחת מפסוק כי מותר להיעזר בו. בעוד הוא אומר את המילה ''מותר'' נפח נשמתו. רבי ישמעאל שיבח את בן דמא, על כך שבפועל לא עבר על דברי חכמים האוסרים להשתמש ברפואת רופא עכו''ם, שהרי אם היה עושה כן, ניתן היה לכנותו ''פורץ גדר'' שעונשו ''נשיכת נחש''. 
מיד שואלת הגמרא, הרי גם בן דמא הוכש ע''י נחש, למרות ש''לא פרץ גדר'', מיד עונה הגמרא: חויא דרבנן דלית ליה אסותא כלל.
נשיכת נחש כעונש של חכמים על "פריצת גדר'' אינה ניתנת לריפוי כלל וכלל, לעומת ''נשיכת נחש רגילה'' ניתנת באופן עקרוני לריפוי. 
ממשיכה הגמרא לנתח את המקרה, ושואלת: ומאי הוה ליה למימר? איזה פסוק ביקש בן דמא לצטט כדי להוכיח את טענתו, כי מותר להתרפאות ע''י עכו''ם?
עונה הגמרא: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם, אֲנִי ה' (ויקרא , י''ח, ה').
פסוק ידוע, אשר ממנו דורשים חכמים: וָחַי בָּהֶם ולא שימות בהם. מטרת התורה שנקיים מצוות מתוך חיים ולא מתוך מוות. 
מיד מנסה הגמרא להבין את דעתו של רבי ישמעאל דודו: ור' ישמעאל: הני מילי בצינעא, אבל בפרהסיא לא.
רבי ישמעאל סובר כי הפסוק המתיר להשתמש ברופא עכו''ם מכוח המילים וָחַי בָּהֶם עוסק רק אם מדובר ''בצנעה'', אבל כאשר הדבר נעשה בפני הציבור, בפרהסיא, אין היתר לעבור על איסור עבודה זרה. (להלכה נפסק, כי גם בצנעה אין היתר לעבוד עבודה זרה, שכן, זו אחת משלוש מצוות שאין היתר לעבור עליהם אפילו לא לצורך פיקוח נפש).
 

מהו המסר?

למדנו בדינו של רבי ישמעאל (אשר כאמור לא נפסק להלכה), כי יש הבדל בין מעשה אשר נעשה בצנעה, למעשה הנעשה בפרהסיא. לדעתו של רבי ישמעאל, מותר לעבוד עבודה זרה בצנעה, אך אסור לעבוד בפרהסיא, כיוון שזה כבר מהווה ''חילול ה' ''.
ההבדל בין צנעה לפרהסיה משמעותי מאוד בנושאים רבים בחיים. לא כל מה שמותר לומר או לעשות בצנעה, מותר גם לומר או לעשות בפרהסיה. לפעמים מותר לומר כל מיני אמירות ב''פורום סגור'' בפני אנשים המסוגלים להבין "ניואנסים דקים" של הדברים, אך אם הדברים פורצים למישור הציבורי, יש להיזהר מאוד. בימים אלו אנו נחשפים לדברים שנאמרו בשיעור תורני בפני תלמידים בישיבה, אך צולמו ופורסמו ברבים, ויוצרים הד תקשורתי מאוד מאוד לא טוב. כבר אמרו חכמים במסכת אבות (א', י''א): חכמים היזהרו בדבריכם.
גם בנושאים חינוכיים, לא הכול מותר לומר בכל מצב. יש דברים אשר יש לאמרם ביחידות, בצנעה ו''אחד מול אחד'', אך לא בפני הרבים. למשל, תוכחה לתלמיד או לילד, חשוב מאוד לומר, אך יש לשמור על כבודו של הילד גם אם ביצע מעשה אשר לא ייעשה.
ברוב רובם של המקרים יש להוכיחו ''פנים מול פנים'', כאשר רק המוכיח והמוכח נמצאים באותו מעמד. לא לעשות ''פרסומי ניסא'' לתוכחה, אלא להוכיחו בצנעה ולשמור מאוד על כבודו.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]