הארה שבועית מהתלמוד הירושלמי במסגרת הדף היומי
הרב נוחם בלס, מכון הירושלמי
עבודה זרה לט ע"א
הבבלי בעבודה זרה לט א מספר:
"רבה בר בר חנה איקלע לאקרא דאגמא, קריבו ליה צחנתא, שמעיה לההוא גברא דהוה קרי ליה באטי, אמר: מדקא קרי ליה באטי - ש"מ דבר טמא אית ביה, לא אכל מיניה. לצפרא עיין בה, אשכח ביה דבר טמא, קרי אנפשיה: לא יאונה לצדיק כל און".
(תרגום: רבה בר בר חנה נקלע למקום באגם מביאים לו דג, הוא שומע אחד שרורא לדג באטי שזה מאכל אסור. הוא מחליט לא לאכול דג זה ובבוקר הוא מוצא שאכן הדג טמא וקורה על עצמו " "לא יאונה ללצדיק כל און"")
ע"פ הבבלי מהפסוק "לא יאונה לצדיק כל און" נלמד שה' דואג שהצדיק לא יינזק.
בירושלמי בברכות ב ו מובא לגבי השאלה האם מותר לישא בשבת אלמנה?
"בנימן גנזכייה נפק ומור משמיה דרב מותר שמע שמואל ואיקפד עילוי ומית עילוי וקרי ברוך שנגפו ועל רב קרא [משלי יב כא] לא יאונה לצדיק כל און".
(תרגום: בנימין גנזכייה רצה להגיד משמו של רב שמותר לבעול אלמנה בשבת, שמואל שמע והקפיד כי סבר שאסור וגם ידע שרב אסר, מת אותו בנימין שמואל מגיב ב"ה שהרג אותו, ומוסיף שה' לא רצה שיצא תקלה מידי שמואל)
ע"פ הירושלמי הפסוק "לא יאונה לצדיק כל און" פירושו שהצדיק לא יעשה נזק. ה' לא נותן שיצא נזק ומכשול לרבים מהצדיק.
(גם בבבלי מסופר ביבמות קכא סיפור על בנימין הזה בהוראה אחרת והוא מת)
לענ"ד יש פה עניין תפיסתי מהותי: האם הצדיק הוא במרכז וה' דואג שלא יארע תקלה לצדיק כמו הסיפור בבלי בע"ז, או שלציבור לא יגרם נזק מהצדיק כירושלמי.
נקודה נוספת מהותית: ע"פ הבבלי ה' משגיח על כל הצדיקים שלא יצא תחת ידם מכשול. הבבלי אומר בע"ז את דבריו לגבי אמורא
וכן בבבלי חולין ו א מסופר:
"רבי זירא ורב אסי איקלעו לפונדקא דיאי, אייתו לקמייהו ביצים המצומקות ביין, רבי זירא לא אכל ורב אסי אכל, א"ל רבי זירא לרב אסי: ולא חייש מר לתערובת דמאי? א"ל: לאו אדעתאי. א"ר זירא: אפשר גזרו על התערובת דמאי, ומסתייעא מילתא דרב אסי למיכל איסורא? השתא בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידן, צדיקים עצמן לא כל שכן! נפק רבי זירא דק ואשכח, דתנן: הלוקח יין לתת לתוך המורייס או לתוך האלונתית, כרשינין לעשות מהן טחינין, עדשים לעשות מהן רסיסין - חייב משום דמאי, ואין צריך לומר משום ודאי, והן עצמן מותרין מפני שהן תערובת".
ע"פ הבבלי בחולין מסופר שרב אסי אכל משהו שדעת רבי זירא היה אסור. רבי זירא אומר לעצמו לא יכול להיות שה' יגרום תקלה לצדיק. והוא בודק ומוצא שאכן רב אסי צדק אכל.
לעומת זאת הירושלמי בדמאי פרק א ג מספר סיפור שונה לגמרי:
"רבי ירמיה שלח לרבי זעירא חדא מסאנא דתאנים דלא מתקנא והוה רבי ירמיה סבר מימר מה ר' זעירא מיכול דלא מתקנא והוה רבי זעירא סבר מימר מה אפשר דרבי ירמיה משלחה לי מילא דלא מתקנא בין דין לדין איתאכלת טבל למחר קם עימי' א"ל ההוא מסנאתא דשלחת לי אתמול מתקנא הוה א"ל אמרית מה רבי זעירא מיכל מילא דלא מתקנה א"ל אוף אנא אמרית כן הוה מה רבי ירמיה משלח לי מילא דלאו מתקנה רבי אבא בר זבינא בשם רבי זעירא אמר אין הוון קדמאי בני מלאכים אנן בני נש ואין הוון בני נש אנן חמרין אמר רבי מנא בההיא שעתא אמרין אפי' לחמרתיה דר' פנחס בן יאיר לא אידמינן".
ע"פ הירושלמי רבי ירמיה שולח לרבי זעירא סלסלת תאנים שהם טבל והוא בטוח שרבי זעירא יעשר, ורבי זעירא בטוח שרבי ירמיה עישר. בסופו של דבר התברר שרבי זעירא אכל טבל.
הירושלמי מסביר שמה שנאמר שה' לא מביא תקלה ע"י צדיקים זה נאמר על הראשונים שהיו בדרגה של מלאכים.
אותו רבי זירא שבבבלי בחולין אומר שה' לא מביא תקלה ע"י צדיקים, הוא זה שע"פ הירושלמי בדמאי אוכל טבל.
בניגוד לבבלי שמרחיב את הרעיון שה' לא מכשיל את הצדיקים לימינו, הירושלמי מצמצם זאת דווקא לדורות ראשונים שהיו כמלאכים.
