הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

משנה ראשונה; "תנן"; "תא שמע" 

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

עבודה זרה נה ע"ב

 

מתני'. לוקחין גת בעוטה מן העובד כוכבים אף על פי שהוא נוטל בידו ונותן לתפוח, ואינו עושה יין נסך עד שירד לבור. ירד לבור, מה שבבור אסור והשאר מותר. דורכין עם העובד כוכבים בגת,
אבל לא בוצרין עמו. ישראל שהוא עושה בטומאה - לא דורכין ולא בוצרין עמו, אבל מוליכין עמו חביות לגת ומביאין עמו מן הגת. נחתום שהוא עושה בטומאה - לא לשין ולא עורכין עמו, אבל מוליכין עמו פת לפלטר.
גמ'. אמר רב הונא: יין כיון שהתחיל להמשך עושה יין נסך.
תנן: לוקחים גת בעוטה מן העובד כוכבים, ואע"פ שנטל בידו ונתן לתפוח

מבנה הסוגיה:

1.
דיני המשנה:

מתני'. לוקחין גת בעוטה מן העובד כוכבים אף על פי שהוא נוטל בידו ונותן לתפוח, ואינו עושה יין נסך עד שירד לבור. ירד לבור, מה שבבור אסור והשאר מותר. דורכין עם העובד כוכבים בגת,
תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף נה עמוד ב
אבל לא בוצרין עמו. ישראל שהוא עושה בטומאה - לא דורכין ולא בוצרין עמו, אבל מוליכין עמו חביות לגת ומביאין עמו מן הגת. נחתום שהוא עושה בטומאה - לא לשין ולא עורכין עמו, אבל מוליכין עמו פת לפלטר.

2.

גמ'. אמר רב הונא: יין כיון שהתחיל להמשך עושה יין נסך.

בפשטות רב הונא מצמצם את דין המשנה.

3.
הגמרא מקשה:

תנן: לוקחים גת בעוטה מן העובד כוכבים, ואע"פ שנטל בידו ונתן לתפוח!

הגמרא מקשה על רב הונא מהרישא במשנתנו.

3.1
הגמרא פותחת את הקושיה על רב הונא ממשנתנו בביטוי "תנן". כל "תנן" בלי תוספות [לפני המילה או אחריה] משמעותה היא: פתיחה לקושיה מהמשנה המדוברת [האחרונה].

4.
רב הונא מיישב על ידי העמדת המשנה באוקימתא מצומצמת:

א"ר הונא: בגת פקוקה ומלאה.

5.
הגמרא מקשה מהמשפט הבא במשנתנו:

ת"ש [=תא שמע]: ואינו עושה יין נסך עד שירד לבור!

5.1
בקושיה זו ביטוי הפתיחה איננו "תנן" כלעיל בסעיף 3, אלא בביטוי הפתיחה "תא שמע"!

5.2
"תא שמע" פותח ציטוט ממקור תנאי [משנה או ברייתא] לצורך סיוע/ /קושיה / הסבר. בסוגייתנו מדובר על קושיה.

6.

ה"נ בגת פקוקה ומלאה.

גם כאן רב הונא מיישב כלעיל בסעיף 4 .

6.1
הערה: המקשן הכיר את התרוץ על הקושיה הקודמת - סעיפים 3-4, ומדוע הקשה את הקושיה השניה - לעיל בסעיף 5 - כשידע שניתן ליישבה באותו אופן.

6.2
יתכן ששתי הקושיות הוקשו בבתי מדרש שונים. אבל הסבר זה קצת דחוק, שהרי המקשן השני הקשה מהקטע השני במשנה ולא מהקטע הראשון.

6.3
אולי בקושיה השניה חשב המקשן שלא הגיוני להעמיד גם מקרה זה באותה אוקימתא כבמקרה הראשון, מפני שאז המשנה היתה צריכה לפרש זאת. ובכל זאת רב הונא יישב את הקושיה באותו אופן - על ידי אותה אוקימתא כבתרוץ הראשון.

6.4
יש מפרשים שאת התרוץ השני - לעיל בסעיף 6, "הכא נמי" - לא רב הונא עצמו יישב אותה, אלא ה"סתמא דגמרא".

7.
קושיה שלישית:

ת"ש [=תא שמע]: ירד לבור, מה שבבור אסור והשאר מותר!

גם כאן הפתיחה היא "תא שמע" כבקושיה הקודמת.

7.1
קושיה זו מהווה קושיה חזקה וישירה על רב הונא, ולא ניתן ליישבה כלעיל.

8.
נשאלת השאלה מדוע בשתי הקושיות האחרונות הגמרא לא משתמשת בביטוי "תנן" כבקושיה הראשונה, הרי מדובר בקושיות מתוך משנתנו.

8.1
ואולי יש לומר: כל בית מדרש אמוראי הקשה מחלק אחר במשנה, שממנו היה נראה לו שהקושיה חזקה יותר [דומה לאמור לעיל בסעיף 6.2]. והביטוי "תנן" בתחילת סדרת הקושיות הוא "כותרת", כלומר: לפנינו כמה אפשרויות להקשות ממשנתנו.

8.2
אולי יש הוכחה מכאן:
דברי השל"ה כלל אלף:

"מדרך התלמוד כשבא להקשות לאמורא מברייתא או ממשנה תחילה אומר מיתיבי וכשבא האמורא לתרץ הברייתא או המשנה ובא עליו המקשן להקשות ממשנה או ברייתא אחרת אומר "תא שמע", כלומר אם הקושיא שהקשיתי תרצת אותה, תבוא ותשמע הקושיא שיש לי ממקום אחר ואל תדמה בנפשך שאין לי להקשות נגדך,
אבל כשבא התלמוד להקשות בתחלה לאמורא אינו אומר תא שמע אלא מיתיבי,
ולפעמים תמצא שבתחלה אומר ת"ש מפני שבתחלה הקשה קושיות אחרות מברייתא לאמורא אחר בלשון ת"ש,
והשתא שמביא אמורא אחר ומקשה עליו מאותה ברייתא אומר ג"כ ת"ש ע"כ.
כ"כ הרשב"ם ב"ב פ"ו משום דפרכינן מינה סובא בשמעתין לעיל לא קאמר מתיבי."

9.
רב הונא מתרץ את הקושיה השלישית - לעיל בסעיף 7:

אמר רב הונא, לא קשיא:
כאן במשנה ראשונה,
כאן במשנה אחרונה;
דתניא, בראשונה היו אומרים בד"ד:
אין בוצרין עם העובד כוכבים בגת, שאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י;
ואין דורכין עם ישראל שעושה פירותיו בטומאה, שאסור לסייע ידי עוברי עבירה;
אבל דורכים עם העובד כוכבים בגת, ולא חיישינן לדרב הונא;
וחזרו לומר דב"ד: אין דורכין עם העובד כוכבים בגת, משום דרב הונא;
תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף נו עמוד א
ואין בוצרין עם ישראל שעושה פירותיו בטומאה,
וכ"ש שאין דורכין;
אבל בוצרין עם העובד כוכבים בגת, שמותר לגרום טומאה לחולין שבא"י.

משנתנו היא כ"משנה ראשונה" בברייתא ודברי רב הונא מתאימים לדברי "משנה אחרונה" בברייתא.
רואים שבמושג "משנה" כאן, אין הכוונה דווקא למשנה אלא גם לברייתא, והכוונה היא לכך, שהתנאים חזרו בהם מהדין הראשון.

9.1
יוצא בבירור שמשנתנו היא קדומה לברייתא!

10.
על העיקרון הכללי שיש משנה או ברייתא שכוללת דין "ישן" שהשתנה ראה:

הליכות עולם שער שלישי פרק ב:
לגבי משניות:

יז. פעמים סתם רבי משניות סותרות, ומפרש בריש שבועות ורבי היכי סתם הכא הכי והכא הכי ומתרץ רבי מעיקרא סבר לה כפלוני וסתמה והדר סבר לה כפלוני וסתמה ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה,
שאע"פ שחזר בו רבי מקמייתא מאחר שפשטה ברוב התלמידים לא היה יכולת לשכחה מפיהם ולבטלה מבית המדרש והניח את שתיהן והאחרונה עיקר אחר שחזר בו רבי מן הראשונה:

הוא מסביר שהדין הראשון שנלמד מהמשנה ה"סתומה" הראשונה נקלט היטב אצל התלמידים ולא היה יכול לבטלה מהם, ולכן כנראה הודיע להם שבכל זאת הוא מתקן, והעיקר כמשנה המאוחרת יותר.

10.1
הסבר זה קצת קשה: אם רבי יהודה הנשיא ידע שנפלה טעות מדוע יש ענין להשאירה בכלל אצל התלמידים?

10.2
ייתכן להסביר: הרי שאלה זו ניתן לשאול על כל המחלוקות בש"ס: אחרי שהוכרע הדין כשיטה מסויימת מדוע המשנה [או אפילו הגמרא] מביאה גם את הדעה שלא התקבלה להלכה?

11.
אלא יש לומר שתי תשובות בדבר:

11.1
האחת – על ידי השוואה של שתי הדעות ניתן להבין טוב יותר גם את הדעה שהלכה כמותה.

11.2
השניה – אם תוך כדי דיון יתברר שתנא מסויים סובר שדין מסויים הוא לא כהלכת רבי יהודה הנשיא נוכל לומר שאותו תנא סובר כאותה משנה שרבי יהודה הנשיא סבר ב"צעירותו".

11.3
יתכן לומר שכלל זה מסביר גם את הכלל הידוע "סתם ואחר כך מחלוקת – אין הלכה כסתם" וכן: "מחלוקת ואחר כך סתם – הלכה כסתם" רואים מכאן שיש משמעות למוקדם ולמאוחר [אולי דומה לכלל של "הלכה כבתראי"].

12.
דבר מעניין אומר ה"יד מלאכי":
יד מלאכי כללי הפוסקים כללי שאר הפוסקים

משנה לא זזה ממקומה אמרינן אף בפוסקים ולפיכך אין להקשות על הפוסק דאחר מסקנתו בפרק הרבית הוה ליה למחוק ולבטל דעתו דפרק כל שעה דכמה דברים מצינו בגמרא שהם דברים דחוים דלא כהלכתא
ואף על פי כן לא הקפידו למוחקם, חוט השני סי' צ"ו דף צ"ז ב' ועיין כנסת הגדולה א"ה סימן קי"ט הגהות הטור אות מ"ח שכתב כיוצא בזה על סתירת דברי הש"ע:
מתאים להסבר לעיל בסעיף 11. הפוסק לא מחק את "טעותו" כדי שהלומד יוכל ללמוד גם את ה"טעויות". שאם הפוסק לא היה כותב כלל את הטעות יתכן שהלומד יטען שהפוסק לא התייחס לזה והוא עצמו סובר כאותה דעה.

ראה גם מה שכתבנו על 2 הדפים האחרונים.
עבודה זרה דף נג "רבי: נראיו דבריי"
עבודה זרה דף נב: "רבי" בילדותו ובזקנותו

תגובות

הוספת תגובה

שם:

כותרת:

תוכן התגובה:

דוא"ל: (לא יפורסם באתר)

ברצוני לקבל עדכונים על תגובות חדשות למאמר זה.

*כמה זה שתים ועוד שתים? (לצורך זיהוי אנושי)