הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

"אנא דאמרי כרב..."     

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

עבודה זרה ע ע"ב

ת"ש: גגו של חבר בצד גגו של עם הארץ, אותו חבר שוטח שם פירות ומניח שם כלים, ואע"פ שידו של עם הארץ מגעת לשם; קשיא לרב!
אמר לך רב: לאו איכא ר"ש בן גמליאל דקאי כוותי? אנא דאמרי כר"ש בן גמליאל.

1.
הגמרא מקשה על רב מברייתא והיא עונה שרב יאמר שהוא סובר כרשב"ג [בברייתא הקודמת]. למעשה יוצא, שדעת רב שנויה במחלוקת תנאים - חכמים בברייתא השניה ורשב"ג בברייתא הראשונה.

2.
כעיקרון רב יכול לענות על כל קושיה עליו מברייתא ולומר "רב – תנא הוא ופליג" [רב נחשב כתנא ויכול לחלוק על תנאים אחרים]. אלא שבכלל הזה משתמשים רק "בלית ברירה".

3.
יד מלאכי כללי התלמוד כלל קנ:

"... וכתב עליו בעל חזון נחום בזבחים פרק ה' משנה ד' דאין זה כדאי לדחות הכלל דקי"ל כרב באיסורי דשמא אי הוה שמיע ליה אפילו הכי הוה פליג כדאמרינן בכמה דוכתי בעלמא אנא דאמרי כר"פ ואף שהוא יחיד לגבי רבים
וכל שכן לגבי רב דאמרינן בש"ס עלה רב תנא הוא ופליג ע"כ...

לעניינו חשוב, שהגמרא אומרת שדעתו של רב איננה דעת יחיד אלא הוא סובר כרשב"ג בברייתא למרות שדעת רשב"ג עצמו היא דעת יחיד.

בברייתא לעיל בסוגייתנו הובא רק רשב"ג ויתכן, לפי הסגנון, שחכמים חולקים עליו, ולמרות הכלל ש"הלכה כרשב"ג במשנתנו", לכוארה אין הכוונה שהלכה כמותו גם נגד רבים, ואף יתכן, שאין הכלל הזה תופס בברייתא אלא רק במשנה.

4.
בכל אופן, הגמרא אומרת שדעת רב היא כרשב"ג בברייתא הראשונה ועל כן אין להקשות עליו מהברייתא השניה.

4.1
ובודאי לא קשה על רב גם מפני שהכלל הוא "רב - תנא הוא ופליג" [כך משמע מהאמור לעיל בסעיף 3].

5.
אבל קצת קשה הניסוח בגמרא:

אמר לך רב:
לאו איכא ר"ש בן גמליאל דקאי כוותי?
אנא דאמרי כר"ש בן גמליאל.

לכאורה יש כאן כפילות. מדוע צריך את הקדמת השלאה, אפשר היה להסתפק רק בסיפא "אנא דאמרי כר"ש בן גמליאל"

5.1
סגנון כנ"ל מובא רק עוד פעם אחת בש"ס:

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף עה עמוד א:

אמר ליה שמואל:
לאו איכא ר' אלעזר בר' שמעון דקאי כוותי?
אנא דאמרי כר' אלעזר בר' שמעון.

6.
ונראה לי ["חידוש"]: הלשון הכפולה נועדה לחדש, שלמרות שדעת התנא בברייתא היא דעת יחיד [רשב"ג בסוגייתו, ורבי אלעזר ברבי שמעון לעיל בסעיף 5.1] רשאים רב ושמואל לסבור כאותה דעת יחיד [רב בסוגייתנו, ושמואל לעיל בסעיף 5.1], ואין להקשות עליהם מדוע לא פסקו כחכמים שהם רבים נגד התנא היחיד.