הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"הניחא למאן דאמר..."
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
זבחים מח ע"א
אשכחן בן צאן, בן בקר מנא לן? אמר קרא: ואם מן הצאן, וי"ו מוסיף על ענין ראשון וילמד עליון מתחתון. הניחא למ"ד מלמדין, אלא למ"ד אין מלמדין, מאי איכא למימר? דתניא: +ויקרא ה+ ואם נפש וגו' - לחייב על ספק מעילות אשם תלוי, דברי רבי עקיבא, וחכמים פוטרין;
מאי לאו בהא קא מיפלגי, מר סבר: למידין, ומר סבר: אין למידין!
אמר רב פפא: דכולי עלמא למידין, והיינו טעמא דרבנן, נאמר כאן מצות ונאמר בחטאת חלב מצות, מה להלן דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, אף כאן שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת.
מבנה הסוגיה:
1.
אשכחן בן צאן, בן בקר מנא לן?
הגמרא שואלת מנין שקרבן עולת בקר טעונה בצפון העזרה.
2.
עונה הגמרא:
אמר קרא: ואם מן הצאן, וי"ו מוסיף על ענין ראשון וילמד עליון מתחתון.
נלמד מהפסוק "...ואם מן הצאן...", ולפני כן הוזכרה בתורה עולת בקר. לכן עולת בקר נלמדת "מתחתון" - מעולת הצאן.
3.
מקשה הגמרא:
הניחא למ"ד מלמדין, אלא למ"ד אין מלמדין, מאי איכא למימר?
"הניחא...", הלימוד הקודם בסעיף 2 מתיישב לפי השיטה שסוברת לימוד כזה - וילמד עליון מתחתון, אולם לפי השיטה שלא סוברת לימוד כזה - ילמד עליון מתחתון - חוזרת השאלה מהו המקור לעולת בקר שצריכה צפון.
3.1
הרבה פעמים בש"ס מבנה השאלה הוא כמו המבנה כאן, ומסתיים כאן. או שהגמרא מיישבת אף לפי מי שלגביו הגמרא שאלה "מאי איכא למימר".
4.
בסוגייתנו, הגמרא מביאה את המקורות לשיטות שאליהן היא מתייחסת.
דתניא: +ויקרא ה+ ואם נפש וגו' - לחייב על ספק מעילות אשם תלוי, דברי רבי עקיבא, וחכמים פוטרין;
מאי לאו בהא קא מיפלגי, מר סבר: למידין, ומר סבר: אין למידין!
הגמרא מביאה ברייתא לגבי אשם תלוי ובה יש מחלוקת בין רבי עקיבא וחכמים,
והגמרא מסבירה שהמחלוקת תלויה בשאלה אם לומדים עליון מתחתון או לא.
ויוצא אפוא, שרבי עקיבא הוא זה שעליו אמרה הגמרא "הניחא למאן דאמר מלמדין".
4.1
עד שלב זה יוצא, שהביטוי הכללי "הניחא למ"ד..." הוא כרבי עקיבא.
5.
הכלל הוא שבמחלוקת בין רבי עקיבא וחכמים - הלכה כחכמים [על פי העיקרון "יחיד ורבים – הלכה כרבים"]. וכך נפסק ברמב"ם כחכמים בברייתא לעיל.
אם כן יוצא, שבסוגייתנו הביטוי "הניחא למ"ד ..." הוא לפי הדעה שאיננה להלכה [עד שלב זה בסוגיה].
6.
הגמרא דוחה את ההסבר לעיל בסעיף 4 לגבי המחלוקת בין חכמים ורבי עקיבא:
אמר רב פפא: דכולי עלמא למידין, והיינו טעמא דרבנן, נאמר כאן מצות ונאמר בחטאת חלב מצות, מה להלן דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, אף כאן שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת.
רב פפא סובר שניתן להסביר את המחלוקת בין רבי עקיבא וחכמים באופן שונה.
ולגבי ה"חקירה" לעיל בסעיף 4 קובע רב פפא "דכולי עלמא למידין".
7.
לפי מסקנת הגמרא עד שלב זה בסוגיה הדין/הכלל שמובא לעיל בסעיף 3 אחרי הביטוי "הניחא למאן דאמר..." הוא באמת המסקנה להלכה.
8.
המסקנה היא ש"עליון נלמד מתחתון". השאלה היא: האם המסקנה נובעת מכך שכך משמע ממהלך הסוגיה ["מדשקיל וטרי אליביה"], או שמא ניתן לומר שהמסקנה [להלכה] נובעת גם ממשמעות הביטוי "הניחא למאן דאמר...".
9.
הערה: מדוע הגמרא לא אמרה "הניחא לרבי עקיבא..." והעדיפה את הלשון הסתמית: "הניחא למאן דאמר"?
9.1
אולי ניתן להסיק מכך, שאת הביטוי "הניחא למאן דאמר" כתב/ערך רב אשי "עורך הגמרא". ומתאים לשיטה של בעלי הכללים הסוברת, שכל "הניחא למאן דאמר" - כך ההלכה.
אבל יתכן שהביטוי הדומה "הניחא לרבי..." לא מעיד שכך פוסק עורך הגמרא.
