סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 1105

"הא בכח ראשון הא בכח שני"

חולין טז ע"א

על סתירת הברייתות, מצד אחד נאמר שהשוחט במוכני [גלגל שחברו אליו סכין ותוך כדי הנעת הגלגל ננעץ הסכין בצוואר הבהמה] "שחיטתו כשרה", וברייתא שניה שאמרה "שחיטתו פסולה" תר' הגמ' כאן "בסרנא דפחרא הא בסרנא דמיא". "סרנא" פירוש גלגל, מוכני, "פחרא" פרוש כלי חרס, סרנא דפחרא זה גלגל שמונע בידי אדם, ואז ע"י הנעת הגלגל נשחטה הבהמה וזו שחיטה כשרה, שהרי נעשתה בכח השוחט, מה זה משנה אם הוא מחזיק בכף הסכין או שמחזיק בגלגל, אבל סרנא דמיא – זה גלגל שמונע ע"י מים הזורמים בשטף, ואז אין כאן שחיטה ע"י כוח אדם. אמנם אותו אדם חיבר את הסכין לגלגל, אבל מה שהניע את הסכין זה המים, וכאשר אין שחיטה מכוח אדם נאמר במשנה להלן בדף ל"א – "נפלה סכין ושחטה שחיטתו פסולה דכתיב "וזבחת ואכלת - מה שאתה זובח אתה אוכל", ולכן המוכני שבברייתא הקודמת שסוברת שהשחיטה כשרה מדובר במוכני המונע ע"י אדם, והמוכני שהברייתא פוסלת מדובר במוכני שמונע ע"י מים.

תרוץ שני תר' הגמ' "ואיבעית אימא הא והא בסרנא דמיא ולא קשיא, הא בכוח ראשון הא בכוח שני, ישנו באותו נהר מחסום, וכאשר אותו אדם חיבר את הסכין לגלגל המונע ע"י המים הסיר האדם את המחסום וע"י הסרת המחסום באו המים מכוח ראשון וגלגלו את הסכין אל צוואר הבהמה, ודבר שנעשה בכוח ראשון נחשב כאילו נעשה ע"י גופו של האדם, אבל הברייתא שפוסלת מדובר בכוח שני, הכוונה שהסכין ננעצה בצוואר הבהמה לא בגלגול הראשון אחר הסרת המחסום, אלא בגלגול שני או שלישי וכד', ואז אנו אומרים שלמרות שהאדם לפני כמה גלגולים הסיר את המחסום מ"מ השחיטה עצמה כבר נעשתה בכוח שני ע"י גלגול המים, וכוח שני אין בו התייחסות לגופו של האדם. "וכי הא דאמר רב פפא" כך גם לעניין רציחה "האי מאן דכפתיא לחבריה ואשקול עליה בידקא דמיא ומית חייב". אדם שקשר את חברו והפנה את שטף המים לעומת חברו הקשור, וע"י כך מת חברו בטביעה חייב, "גירי דידיה הוא דאהני ביה" הרי זה כזורק חץ, וכשם שהזורק חץ והרג נחשב כרוצח, מה לי אם זרק חץ או זרק מים שהרי הפניית המים היתה מכוחו, ועל זה הוסיף רב פפא "וה"מ בכוח ראשון אבל בכוח שני גרמא בעלמא הוא" כאשר האדם הכפות נגרר סמוך לשפת המים וברגע שחברו הרוצח הפנה את אפיק המים לעברו מיד שטפו עליו המים והרגוהו יהיה חייב, אבל בכוח שני – כאשר חברו לא גרר אותו ממש אל שפת המים, וגם כאשר הפנה אליו את האפיק עדיין היו צריכים המים לזרום כדי להגיע אליו, ואז א"א לחייב את הרוצח משום שהרי זה רק גרמא בעלמא. תוס' מדמה זאת לאדם שזורק חץ ויש מגן בין החץ לאדם, וקדם הרוצח והסיר את המגן וע"י כך הצליח החץ לחדור לנרצח, בכ"ז פטור הרוצח שהרי בשעה שזרק את החץ היה עדיין המגן לפני הנרצח וכאשר הסיר את התריס זה נחשב לגרמא. כך גם כאן בזמן הכפיתה עצמה עדיין אין סוף המים לבוא עליו משום שהמים שוטפים באפיק אחר, ושינוי האפיק כאשר זה בכוח שני הרי זה גרמא בעלמא ולכן פטור. כך גם בענין השחיטה. כוח ראשון שחיטתו כשרה כח שני שחיטתו פסולה.

הדימוי בסוג' בין דין רציחה לבין השחיטה, שמה שנחשב לכוח ראשון ברציחה נחשב גם לכוח ראשון בשחיטה יש להרחיב אותו גם לעניינים אחרים ולהסיק כמה חידושי דינים. בגמ' במס' סנהדרין ע"ז: נאמר זרק צרור בכותל וחזרה לאחוריה והרגה חייב, משום שזה כוחו, ומדובר כשרצה להרוג, כך גם לגבי שחיטה למדנו לעיל י"ב: על הנא' במש' זרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה ר' נתן מכשיר, והגמ' שאלה הא בעינן מוליך ומביא, ענתה הגמ' שהלכה ובאה כדרכה. וברש"י שם שהלכה בהליכתו והכתה בכותל וחזר וחתכה, רואים דימוי בין מה שנחשב לכוח ראשון לגבי רציחה נחשב גם לכוח ראשון לגבי שחיטה. דין מעניין נוסף יצא לנו ע"פ דימוי זה, הגמ' שם בסנהדרין אומרת "זרק צרור למעלה" – אדם שזרק אבן כלפי מעלה "והלכה לצדדים" האבן לא נפלה בקו ישר למטה, אלא נפלה לצדדים ובנפילתה הרגה בן אדם הרי זה חייב, אבל כאשר האבן נופלת בקו ישר למטה והורגת הרי הרוצח פטור. והטעם - כאשר האבן נופלת לארץ בקו ישר אנו אמרים שכוח הנפילה אינו מכוח הזריקה אלא מכוח הנפילה של כדור הארץ, א"כ לענינינו אדם שיזרוק סכין כלפי מעלה והיא תרד בצורה אנכית והיא תשחוט בהמה תהיה השחיטה פסולה, שבזה אין זה כוחו אלא כוח המשיכה של כדור הארץ. יש מקום להסתפק במקרה שציירו התוס' לגבי הרציחה, מה יהיה הדין לגבי שחיטה, המדובר בראובן שזורק חץ אל שמעון, ולשמעון יש מגן וזורק החץ מצליח לפני שהחץ מגיע, להסיר את המגן והרגו, על זה אומרים התוס' שאינו חייב משום רציחה, שהרי בשעה שזרק את החץ לא היה החץ מעותד לפגוע בנרצח משום המגן, והסרת המגן עצמו לא יכול להיחשב רציחה, א"כ יש מקום להסתפק מה הדין באדם שזרק סכין כדי לשחוט ובשעת זריקה היה צוואר הבהמה מוגן ואח"כ הוסר המגן האם השחיטה תהיה כשרה או לא, בזה יש לומר שאע"פ שלגבי רציחה אנו פוטרים את הרוצח שהרי בשעת זריקת החץ היה הנרצח מוגן, לגבי שחיטה אולי נקודה זו שונה, שהרי בזה אנו לא צריכים דווקא את המעותד משעת זריקה, או אולי כוח גברא צריך להיות כבר משעה שיוצא הסכין מידו וצ"ע.

(האדמו"ר מטאלנא)

מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 1105

"בכל שוחטין בין בצור בין בזכוכית"

חולין טז ע"ב

ישנו מדרש בספר "צאנה וראינה" לרבי יעקב ב"ר יצחק מיאנוב, ודברי המדרש מובאים בקיצור ב"פרישה" בהלכות יו"ד סימן קס"ז, בימי קדם נהוג היה לשחוט ולמול בין באבן ובין בסכין מתכת, כפי שנאמר בברייתא "בכל שוחטין בין בצור בין בזכוכית" כך שגם לגבי מילה "בכל מלים בין בצור ובין בזכוכית" אבל בימינו לא נהגו לשחוט ולא למול אלא דווקא בסכין של מתכת והשחיטה והמילה בסכין מאבן נעלמה לחלוטין מהי סיבת הדבר, הרי סכין מילה מאבן מופיעה במילת ציפורה את בנה כפי שנאמר "ותיקח צפורה צור ותכרות את עורלת בנה". מספר המדרש שכאשר דוד המלך רצה לזרוק את חלוקי האבנים כדי להבקיע את שריונו של גולית, האבן בקשה מן הברזל שיתן לה לחדור דרך שריונו של גולית, ואילו הברזל מטבעו התנגד לאבן, אבל הצליחה האבן לרצות את הברזל ע"י שהבטיחה לברזל שמהיום שתי המצוות הללו שחיטה ומילה לא יעשו יותר בתפוצות ישראל באבן אלא בברזל, ותמורת הבטחה זו נתן הברזל לאבן של דוד לעבור דרכו לבצוע את מוחו של גולית ולהורגו, ומאז נהגו בכל תפוצות ישראל לשחוט ולמול אך ורק בסכין של מתכת.

אומרים בשמו של המקובל רבי יצחק איזיק מקומרנא בעל מחבר ספר "היכל הברכה" שדברי המדרש מרומזים בפסוק באיוב פרק כ"ח פס' ב, נאמר "ברזל מעפר יוקח ואבן יצוק נחושה". כידוע במצות מילה טומנים את העורלה בעפר, כך גם במצות שחיטת חיה ועוף נאמר "ושפך את דמו וכסהו בעפר", וכך כוונת הפסוק "ברזל מעפר יוקח ואבן יצוק נחושה", זה שמקיימים היום את מצות המילה והשחיטה אך ורק בברזל דבר זה ניקח מתוך האבן ע"י עפר משום מצוה התלויה בעפר, מצות המילה ומצות השחיטה.

(האדמו"ר מטאלנא)