סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 1109

"אמר רב חסדא איזהו תלמיד חכם זה הרואה טרפה לעצמו"

חולין מד ע"ב

רש"י מסביר "כשנולד ספק טרפות בבהמתו ונראה בו טעם לאיסור וטעם להיתר, אינו חס עליה ואוסרה". זהו סימן של ת"ח שלמרות שהכרעתו לאסור מפסידה אותו ממון, אין הוא מתייחס לממונו אלא הוא מטריף את הבהמה, בהמשך נא' כך: "דרש מר זוטרא משמיה דרב חסדא, כל מי שקורא ושונה ורואה טרפה לעצמו ושימש תלמידי חכמים, עליו הכתוב אומר 'יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך'. רב זביד אמר זוכה ונוחל שני עולמות העולם הזה והעה"ב אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב". המהרש"א בחד"א מביא הסבר נפלא על דברי גמ' אלו מפי השמועה וכך כותב המהרש"א: "שמעתי פרוש הפסוק בזה שאומר 'אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו' ר"ל, מי שבא לידו ספק טרפות והוא ירא את ה', הוא מחמיר על עצמו מספק לאוכלה, הנה אשריו בעוה"ב שמנע עצמו מספק טרפה, אבל 'יגיע כפיך כי תאכל' יש לו מעלה יתרה, דהיינו שמיגע עצמו וכתב למצוא היתר לספיקו עד שאוכלה, הנה זה זוכה לשני עולמות, דכתיב ביה, 'אשריך בעוה"ז' שהרי סו"ס אכל הבהמה, 'וטוב לך לעוה"ב' שהתייגע נפשו בתורה והורה כהלכה".

דהיינו המחמיר על עצמו מספק וודאי שאשרי לו לעוה"ב, אבל הפסוק מעדיף את אותו אחד שמקיים בנפשו את הסיפא של הפסוק: יגיע כפיך כי תאכל – כאשר אדם מתייגע ומצליח להסיק שמעתא אליבא דהלכתא להיתר – "כי תאכל", כאשר הוא כן אוכל, אז יש לו שכר כפול, אשריך בעוה"ז שהוא סו"ס אכל את הבהמה, "וטוב לך לעולה"ב" שהוא הסיק להיתר ע"י יגיעו בתורה. דברי המהרש"א מזכירים את דברי רש"י במס' ביצה, הגמ' שם בדף ב': אומרת את הכלל הידוע "כחא דהתרא עדיפא" רש"י מסביר שם כך: כחא דהתירא עדיף ליה – טוב לו לתנא להשמיענו כוח דברי המתיר מדברי האוסר, שהמתיר סומך על שמועתו ואינו ירא להתיר, אבל מן האוסר אין ראיה לכוחו, שהכל יכולים להחמיר אפ' בדבר המותר. ומאותו הלך מחשבה, רעיון נפלא אותו הגה הגאון רבי יעקב אורנשטיין מחה"ס ישועות יעקב. הגאון מתייחס לדברי הגמ' במס' תענית, שם דנה הגמ' בסתירת הפסוקים לגבי אדם השרוי בתענית. האם הוא נקרא קדוש או שהוא נקרא חוטא, נא' שם במס' תענית יא. "אמר שמואל כל היושב בתענית נקרא חוטא" והוא מסתייע מדברי רבי אלעזר הקפר שאף הוא כאשר הוא מתייחס לנזיר הסביר את דברי הפסוק בפר' נשא, "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" – וכי באיזה נפש חטא זה, אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים קו"ח, ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר עאכו"כ, ואילו רבי אלעזר חולק ואומר, השרוי בתענית נקרא קדוש, שנא' על נזיר קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו, ולומד גם הוא מקו"ח – ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר על אחת כו"כ, שוא' הגמ' בכל מקרה יש כאן סתירת הכתובים, במקום אחד מתייחס הכתוב אל הנזיר כאל קדוש, ובמקום אחר מתייחס אליו כאל חוטא, מסבירה הגמ' את סתירת הפסוקים כך: "לא קשיא הא דמצי לצעורי נפשיה, הא דלא מצי לצעורי נפשיה" רש"י מסביר: אם יכול לסבול התענית משבחו הקב"ה, אבל מי שאינו יכול לסבול התענית ומתענה נקרא חוטא. הגאון בעל הישועות יעקב ביאר את דברי הגמ' בצורה הפוכה: אדם שיכול לאכול לשובע נפשו ואעפ"כ לשמור על רמה רוחנית, אדם כזה מצווה הוא לאכול, הקב"ה ברא את העולם בכדי שבריותיו יהנו מהעולם, אדרבא, אדם כזה יחשב לו לחטא אם הוא ימנע מאכילה ושתייה, שיאכל וישתה וישמור על רמתו הרוחנית, רק כאשר אדם נמצא ברמה רוחנית כזו שהוא מרגיש שכאשר הוא יאכל וישתה, האכילה והשתיה יפגמו ברמתו הרוחנית, אדם כזה מותר לו להתענות, וכאשר הוא מתענה הוא נקרא קדוש, כך שיש להבין את דברי הגמ' אליבא דהישועות יעקב הפוך, "הא דמצי לצעורי נפשיה" – אם הוא מסוגל לאכול ולשתות ודווקא ע"י אכילה ושתיה אין הוא מתגאה, רמתו הרוחנית נשארת, הוא מצליח לצעורי נפשיה גם כאשר הוא אוכל ושותה, הוא נקרא חוטא אם הוא מתענה, אבל "הא דלא מצי לצעורי נפשיה" – הוא יודע שברגע שהוא יאכל וישתה רמתו הרוחנית תיפגם, לאדם כזה יש באמת להתנהג בתעניות.

ע"כ דברי הישועות יעקב המקבילים למהלך דברי המהרש"א, יותר רצוי לו לקב"ה אדם שעומד במעלה הרוחנית בלא לפרוש מעוה"ז הגשמי.

(האדמו"ר מטאלנא)