גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף קמ"א, מדור "עלי הדף"
מסכת חולין
דף יז ע"א
האם מותר לאכול אחרי ר"ח אב שיירי בשר שנשארו ממאכלי שבת?
"בעי רבי ירמיה, אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ, מהו" (יז ע"א). וכתב רש"י: "בשר נחירה שהכניסו ישראל - אליבא דר' עקיבא [שהיה מותר לאכלם במדבר], מהו לאוכלן אחר כניסתן; מי אמרינן כי אסר רחמנא בשר נחירה לאחר ביאה, הני מילי לנחור אחרי כן לאכול, אבל הנחורות ובאות מן המדבר, הואיל ובשעת נחירתן - היתר היתה, תו לא מתסרי, או דלמא לא שנא". ורש"י מסיים דבריו, כי אע"ג ששאלה זו לא היתה נוגעת למעשה באותה עת שהסתפק בה ר' ירמי', שהרי לא היה להם אז בשר נחירה מימות המדבר, אלא משום "דרוש וקבל שכר הוא שצריכין אנו לעמוד על האמת, ואע"פ שכבר עבר".
אולם, הרא"ש (בפירקין סי' כג) כתב על דברי רש"י דלא נהירא ליה, דהא "דרוש וקבל שכר" נאמר רק כשבאים לפרש איזה פסוק, אבל לקבוע איבעיא רק על העבר - כשאין בו צורך כלל עתה - לא מצינו, ולכן כתב: "ונראה לי דנפקא מינה בבעיא זו, לאדם שאסר עצמו באחד מן המינין מזמן ידוע ואילך, וכשהגיע הזמן היה לו מאותו המין, שהיה אוכל והולך עד שהגיע הזמן, אם מותר לאכול מה שנתותר בידו. אי נמי, כגון שרצו בית־דין לאסור דבר אחד, כמו שאסרו גבינות העובדי כוכבים ושלקות וכיוצא בהן, אם אסור מה שיש לו ממנו מאותו המין ביד ישראל".
הנה, בספר 'קול אליהו' להג"ר אליהו ישראל זצ"ל אב"ד ור"ם אלכסנדריא (חבירו של החיד"א, או"ח סי' מה) כתב: "פה עיה"ק ירושלים תוב"ב נהגו שלא לאכול בשר מראש־חודש אב עד התענית, ונסתפקתי במי שנשאר לו בשר ממה שקנה לצורך אוכל נפש לראש־חודש או לשבת, שהמנהג לאכול בר"ח ובשבת, אי שרי לאכול בשר זה במוצאי ר"ח או במוצאי שבת. ושמעתי באומרים לי משמא דגברא רבא הוא הרב מוהר"א יצחקי ז"ל שהיה אוכל משיורי שבת ור"ח, באומרו שיורי מצוה נינהו, וכן נהגו אחריו להקל, אך נתתי אל לבי לדרוש ולתור דיש בזה היתר וראיה לדבר", ומביא על כך ראיה מסוגייתנו, מהאיבעיא אודות "איברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ", וכתב הרא"ש שנפק"מ בזה ב"אדם שאסר עצמו באחד מן המינין מזמן ידוע ואילך, וכשהגיע הזמן היה לו מאותו המין, שהיה אוכל והולך עד שהגיע הזמן, אם מותר לאכול מה שנתותר בידו", ובגמרא נשארו ב"תיקו", ובשו"ע (יו"ד סי' ריח ס"ב) נפסק להלכה, משום דספיקא דאורייתא לחומרא. ונידון דידן דומה לדברי הרא"ש הללו, כי ניתותר הבשר מזמן שהיה מותר - ר"ח ושבת, ותלוי באיבעיא זו, ו"דון מינה ואוקי באתרין, דכיון דהך מילתא אינו אלא מנהג בעלמא הוי ספיקו להקל, ושרי ליה לאיניש למיכל שיורי שבת ור"ח". עכ"ד ה'קול אליהו' (הובא ב'עיקרי הד"ט' סי' כז אות א).
בספה"ק 'בני יששכר' (מאמרי חדשי תמוז אב א, י) הביא כל האמור, והעיר: "לפי שיטתו לא אדע למה דוקא מה שנשאר משיורי שבת ור"ח, הלא אפילו מה שנשאר מימי החול קודם ר"ח הנה היה בידו בזמן ההיתר". וכתב ה'שדי חמד' (ח"ו פאת השדה מע' בין המצרים סי' א אות ג) בהביאו הערה זו: "... ולא ידעתי מי הכניסו להרב להבין בהיפך... ומאי דנקטי 'שיורי ראש חודש' דברו חכמים בהווה, ובזמן ההוא רובם לא אכלו בשר בימי החול, יש מהם משום פרישות, והרבה מהם מדלית איסר [לא היה מטבע מצוי] כי 'שרא דעניותא רדיף טובא בערי הקודש', ולכן רבים מהם עניים, מי כהחח"מ היודע ועד נער הייתי בעיר קדשנו תוב"ב, ולא טעמנו טעם בשר בימי החול כי אם לעתים רחוקות..." (ע"ע 'משכנות הרועים' להגאון מניזנוב זצ"ל קונ' עת שלום ב, ב).
וממשיך ה'בני יששכר': "והנה דבריו דברי קבלה נקבל... אבל לדין יש תשובה, דאין הנידון דומה לראיה, דשאני האיבעיא דאיברי בשר נחירה, דהנה מצות שחיטה הוא מצות עשה ממנין תרי"ג, ונצטוינו על המצוה הזאת בכניסה לארץ, אז נאסר לנו לאכול בהמה חיה ועוף עד יקויים בה המצוה כתיקונה, משא"כ במדבר לא היו צריכין לקיים זאת המצוה, והנה אם נחרו בהמה במדבר ונשאר בידם מן האיברים בכניסתם לארץ, הנה באיברים לא שייך קיום המצוה, שפיר יש מקום להתיר אותן האיברים, כיון שכבר הם איברים ואין שייכות בהם למצוה לשחוט הסימנים וכיוצא, ויתכן בזה בדקדוק אומרם בגמרא 'איברי בשר נחירה', רצ"ל מקום הספק הוא הואיל שהם כבר איברים, והוי כמו ירקות ופירות, משא"כ בנידון דידן שאין כאן שייכות מצוה רק איסור אכילה מחמת האבל אין ראיה להתיר מחמת שהיה הבשר בידו קודם לזמן האבל". והיינו, כי כאן בבשר נחירה האיסור הוא מצד הבשר שלא נשחט, ועל כך יש לדון באיברי נחירה, שבשעת כניסתם לארץ כבר לא שייך שישחטו אותם, האם נאסרו, כי יש מקום לומר, שאם לא שייך עתה לשחוט אותם אינן נאסרים, אבל בשר בחודש אב, האיסור אינו מצד הבשר, כי אם מצד האדם שיש עליו דין אבילות, ומה שייך לומר אחרי שחל עליו דין אבילות, שאם ניתותר לו בשר קודם זמן האבל שלא יהא אסור.
ואמנם מצד סברא זו גם נידון הרא"ש אינו דומה לבשר נחירה, כי האוסר על עצמו בנדר מין מסוים, האיסור חל על האדם ממילא מחמת נדרו, ואינו תלוי במה שהוצרכו לעשות איזו פעולה על אותו המין, וכדברי ה'בני יששכר' בהמשך: "וגם הנידון שהמציא מרן הרא"ש ז"ל, לפי קט דעתי אינו דומה לבעיין בגמרא, ואעפי"כ יש ליישב בנידון, דהרא"ש יש בו ג"כ מצות עשה מוצא שפתיך תשמור וכו', ככל היוצא מפיו יעשה, משא"כ בנידון דידן", והיינו, ששם הוא גם מחמת חלות קיום עשה על אותו המין, ולכן יתכן לומר, שאם בתחילה לא היה בו קיום עשה ולא נאסר שוב אינו נאסר, משא"כ איסור אכילת בשר לאבל אינו תלוי בקיום עשה, ומיד שחל דין אבילות נאסר לאכול כל בשר, ולא שייך להתיר אם ניתותר (ע"ע 'ברכי יוסף' או"ח סי' תקנא סק"י; 'פתחי תשובה' יו"ד סי' שמא סקי"א. וראה 'שערי תשובה' סי' תקנא סקי"ט: "ובמדינתינו לא שמעתי מי שמיקל בזה והוא בכלל פורץ גדר").
