גיל הביניים / רפי זברגר

חולין כב ע"א-ע''ב

הקדמה

למדנו בסוף המשנה בדף י"ט: את הכלל על היחס בין מקום המליקה למקום השחיטה: 
נמצא כשר בשחיטה - פסול במליקה, כשר במליקה - פסול בשחיטה.
שחיטה מבוצעת בצוואר, לעומת המליקה אשר מבוצעת מול העורף. וכל פעולה חייבת להתבצע אך ורק במקומה היא. 
המשנה בדף שלנו (עמוד א') מביאה דין נוסף, הדומה במבנה שלו לכלל, אשר למדנו זה עתה:
כשר בתורין - פסול בבני יונה, כשר בבני יונה - פסול בתורין. תחלת הציהוב בזה ובזה - פסול.
קרבן עוף ניתן להביאו או ממין התורים או ממין בני יונה. התור חייב להיות ''גדול'', לעומת בן יונה אשר חייבת להיות ''קטנה''. לאור זאת, קובעת המשנה, כי הכשר בתור (גדול) פסול בבני יונה, שהרי אסור להקריב יונה גדולה. וכן הפוך, הכשר בבן יונה (קטן) – פסול בתורים, שהרי אסור להקריב תור קטן. 
בסופה של המשנה למדנו הלכה העוסקת בשלבי הביניים בין ''הקטנות'' ל''בגרות''. תקופה זו מאופיינת ע''י צבע צהוב בנוצות של העוף, המספר לנו כי העוף כאמור, יצא מ''גיל קטנות'', אך לכלל ''בגרות'' טרם הגיע. בשלב ביניים זה, הצאן פסול לעבודה, ואין אפשרות להקריבו, לא כתור ולא כגוזל. 
 

הנושא

רבי זירא שואל שאלה בהתייחס לכלל בסיום המשנה:
האומר הרי עלי עולה מן התורים או מן בני היונה, והביא תחלת הציהוב שבזה ושבזה, מהו?
אדם אשר התנדב קרבן עולה המחייב אותו להביא או תור או בן יונה. והוא הביא גם תור וגם בן יונה, כשהן ''במצב הביניים'', עליו דברנו במשנה. אמרנו שם כי העוף פסול להקרבה, אך כאן, מקשה רבי זירא, אדם הביא גם תור וגם בן יונה, ולכאורה צריך להיות כשר ''ממה נפשך''. שהרי אם נגדיר את העוף כקטן, הרי הבן יונה צריך להיות מותר. ואם נגדירו כ''גדול'' הרי שהתור צריך להיות מותר. 
ספיקא הוי ונפיק, או דילמא בריה הוי ולא נפיק?
הגמרא מסבירה את צדדי הספק: אולי שלב ביניים זה מוגדר כספק, ולפי זה באמת יצא ידי חובה בקרבן של אחד העופות, כפי שהסברנו קודם לכן. אם ייתכן כי תקופה זו מהווה ''בריה בפני עצמה''. לא קטן ולא גדול, אלא משהו עם משמעות וייחודיות משלו, עד כדי שאנו מכנים אותו ''בריה''. אם אמנם כן, הרי שהגדרת בריה זו אינה לא בן יונה וגם לא תור, שהרי הוא כאמור מוגדר כבריה אחרת, ולכן לא יצא ידי חובה אם הביא את שניהם. 
אמר רבא: תא שמע: פרט לתחילת הציהוב שבזה ושבזה שפסול. אי אמרת בשלמא בריה הוי שפיר, אלא אי אמרת ספיקא הוי - איצטריך קרא למעוטי ספיקא?
רבא מוכיח מלשון ברייתא המוחלטים ''פרט לתחילת הציהוב בזה ושבזה", כי עוף ב''גיל הביניים'', יש לו דין עצמאי, ואינו מוגדר רק כספק, שהרי אחרת (אם הוא דין ספק), קשה להבין מדוע התורה מצריכה פסוק כדי ללמדנו דין ספק.
 

מהו המסר?

אמנם הגמרא דוחה מסקנה אשר הגענו אליה זה עתה, אך בכל אופן נוכל ללמוד גם מ"הבנת בינים" זו מסרים מעניינים.
ננסה להסיק מבהמה בגיל הביניים, בין נערות לבגרות, גם על ילדים מתבגרים הנמצאים ב''שלב ביניים'' זה.
אין ספק כי נערים בגיל זה עוברים תהליכים משמעותיים מאוד, המשפיעים על התנהגותם, מעשיהם ומחשבותיהם.
הם כבר נטשו את ''גיל הילדות'', כבר אינם עושים מעשי שטות של ילדים קטנים, אך בהחלט עדיין לא ''התיישבה דעתם'' להיות מיוצבת ושקולה כמו של אדם בוגר.
לפי תשובת הגמרא, אשר למדנו זה עתה, המגדיר את הנמצאים בשלב זה כ''בריה בפני עצמה'', הרי שאנו באמת יכולים לומר, גם על נערים ונערות בשלב זה כי הינם ''בריה בפני עצמה''. יש להתייחס אליהם ביחס מיוחד, לא כמו לילד קטן, אך גם אין לראותם כאנשים בוגרים ויציבים. נדרשת חכמה גדולה של ההורים והמחנכים, ''לתפוש'' אותם, להבין אותם, ולהכיר בצרכים המיוחדים שלהם.
כמו לכל אחד ואחד, יש להתייחס גם אליהם בכבוד רב, בתשומת לב, וחלילה לא לזלזל בהם, ולחשוב כי אינם ראויים להתייחסות מכבדת ונאותה. כמו כן, אין להיבהל מהתנהגות משונה ובלתי ראויה, לא לקחת יותר מידי ללב ''יציאות'' שלהם, אשר נובעות מהיותם ''בריה בפני עצמה''.
יש להיות סבלניים, רגועים ובלתי לחוצים, וכמובן גם לא מלחיצים, כדי לשמור עד כמה שאפשר על איזון והמשכיות, תוך ציפייה דרוכה ל''נחיתה רכה'' בגיל הבגרות והבשלות שלהם.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]