סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 1114

"מעשה באחד ששחט וקדם חברו וכסה וחייבו ר"ג ליתן לו י' זהובים"

חולין פז ע"א

הסתפקה הגמ' האם התשלום הוא עבור שכר הברכה או שכר המצוה שהפסיד לו, ונ"מ לדוגמא בברהמ"ז ששם ישנם 4 ברכות, ואם נגיד שהפסיד לו את שכר המצוה הרי שברהמ"ז היא מצוה אחת. והר"ן אומר שבמצוה שאין בה ברכה הדין הוא שצריך לשלם 10 זהובין [כך מבואר בפרק החובל] ומזה לומדים שאין לחלק בין מצוות לומר שיש חמורות יותר או פחות לעניין התשלום שהפסיד אותו בחטיפת המצוה, בין להקל ובין להחמיר, ומה שהגמ' מסתפקת אצלנו לעניין שכר ברכה, זה רק כשיש במצוה הרבה ברכות צריך לתת לכל ברכה שהפסיד, אבל כשאין ברכה ברור שצריך לשלם 10 זהובין עבור הפסד המצוה. אלא שה"דברי חמודות" אומר שיש לתמוה מדוע במצוה שיש עמה ברכה שלא יתחייב פעמיים, גם על הפסד המצוה וגם על הפסד הברכה, והג' פשטה את הספק מדברי רבי שעל ברהמ"ז מגיע שכר של 40 זהובין שהשכר הוא על הברכה ולא על המצוה, אלא שהתוס' אומרים שאין דנים עכשיו לחייב 10 ז' על חטיפת מצוה, שהרי כלל הוא בגמ' ב"ק פ"ד. ש"במלתא דלית ביה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו", הרי דיני ממונות היו צריכים ג"כ להיות נפסקים רק בב"ד סמוכין, ומה שאנחנו פוסקים דיני ממונות על אף שאין לנו סמוכין, אין זה אלא משום דעבדינן שליחותייהו – הבתי דינין עושים את השליחות של הב"ד הראשונים, ולא נאמרה השליחות הזאת לבת"ד לפסוק את הדין רק בדבר שיש בו חסרון כיס, אבל כגון שאין חסרון כיס אין דנים בזמן הזה לחייב חוטף מצוה מחברו. הרא"ש כאן בס' ח' הביא עניין זה בארוכה: מעשה באחד שאמר למוהל למול את בנו וקדם מוהל אחר ומל את הבן, ובא הראשון ותבע את המוהל החוטף את מצות המילה 10 ז', ור"ת פתר אתו מלשלם בגלל דברי התוס' שאין כאן חסרון כיס, לא עבדינן שליחותייהו, ואפ' אם תפס מפקינן מיניה, כך היא ההלכה שאין הב"ד פוסקים בגלל שלא אבדינן שליחותייהו, אבל אם התובע תפס מעצמו שוב אין הב"ד מוציאין מידו, מה שאין כן באותו מעשה של מילה, גם אם המוהל הראשון שהאבא הזמין למול את בנו היה תופס מן המוהל השני את ה-10 ז' היינו מוציאים ממנו, מכיון שהמוהל הראשון היה שם בשעת ברית המילה והוא ענה אמן, וגדול העונה אמן יותר מן המברך ואם הוא לא ענה אמן [איהו דהפסיד אנפשייהו] הפסיד לעצמו, ואין לפתור אותו מטעם זה שיתן לו תרנגולת לשחוט, שאם יש עצה כזאת שייתן לו ברכה אחרת, למה ר"ג חייב לתת ה-10 ז' לאדם זה שחטף את מצות כסוי הדם, אלא שזו מצוה אחרת, והמצוה הראשונה הלכה לה, וזה מעוות לא יוכל לתקון, ובענין גדול העונה אמן יותר מן המברך שמטעם זה פתר ר"ת את המוהל השני מלשלם למוהל הראשון, אבל בלי טעם זה אי תפס לא מפקינן מיניה, וכך מתבאר בר"ן שבשאר מצוות שלא שייך בהם גדול העונה אמן יותר מהמברך, אז הדין הוא שאי תפס לא מפקינן מיניה כמו בכל דיני ממונות, אלא שלעצם ההלכה אם פוסקים כדברי האומר גדול העונה אמן יותר מהמברך, הדברי חמודות דן בזה שאולי רש"י חולק על כך, ואולי אין ההלכה כדבריו וגם שהמעדני יו"ט דן בזה שלכאורה קשה גם על ר"ג למה הוא חייב על החוטף כיסוי הדם מחברו לתת 10 ז' ממה נפשך אם השוחט ענה אמן אז הרי גדול העונה אמן יותר מהמברך, ואז הוא לא הפסיד את שכרו, ולמה שיצטרך מי שחטף את המצוה לשלם לשוחט, הרי השוחט ענה אמן על הברכה הזאת, ואם הוא לא ענה אמן איהו דאפסיד על נפשיה מת' המעדני יו"ט שדווקא בדבר שנעשה ברבים כמו במצות מילה, שמבואר בפוסקים ובטור יו"ד סי' רס"ה מדברי רב צמח גאון שברית מילה אם אפשר מהדרינן לעשות ב-10, ולכן מי שמברך במצות מילה מברך בקול רם כדי שהעומדים יענו אמן, ולכן המוהל יכול לענות אמן, מה שאין כן כסוי הדם אין דרכו של המברך לברך בקול רם, למי הוא צריך להשמיע קולו? ולכן השוחט לא ענה אמן על הברכה של זה שחטף את המצוה כיון שלא שמע.

והרא"ש אומר שממילא נראה לו לפטור את המוהל שחטף את מצות המילה, שאע"פ שאמר האב למוהל אחר למול את בנו לא זכה המוהל הזה באותה המצוה שתחשב מצוה ששייכת לו לחייב מוהל אחר שקדם ועשה את מצות המילה, ואין זה דומה לכיסוי הדם, ששם נאמר ושפך וכסה – מי ששפך יכסה, ואז מצות כסוי הדם שייכת לשוחט, ומי שחטף ממנו את המצוה וכסה את הדם חייב לשלם לו 10 ז' וכמו כן האב עצמו שמחויב למול את בנו, אם האב עצמו מוהל ורצה למול את בנו וחטף ממנו אחר, באמת יצטרך לשלם לאב שממנו חטף, אבל אם האבא לא רוצה למול הרי כל ישראל חייבים למול אותו, ואפילו אומר האבא למוהל הראשון למול את הבן לא זכה המוהל הזה במצות מילה עד כדי כך שנאמר שהמצוה שייכת לו ואם קדם אחר ומל את הבן לא נחייב אותו לשלם 10 ז.

(הגאון ר' מיכל זילבר)