סם החיים / רפי זברגר

חולין נד ע''א

הקדמה

היום אנו מסיימים את קטע הארוך של הגמרא המפרשת את המשנה הראשונה בפרק שלישי, אשר הגדירה את הטריפות השונות. נלמד את הקטע בגמרא, המתייחס לכלל האחרון במשנה: 
זה הכלל: כל שאין כמוה חיה – טריפה. 
משמעות הכלל אומר, כי אם המכה הקיימת בבהמה, תהיה בחיה אחרת, ותגרום לכך שלא תישאר בחיים, אז נגדיר את הבהמה הזאת כטריפה, ולא נוכל להכשיר את שחיטתה. 
 

הנושא

לאתויי מאי?
הנחת היסוד בשאלת הגמרא, כי אם יש כלל במשנה, כמו זה שלמדנו בהקדמה, הרי שהוא בא לרבות עוד מקרים נוספים, לאלו שפורטו במשנה. אם כן שואלת הגמרא, אילו מקרים בה כלל זה לרבות?
לאתויי שב שמעתתא.
כבר הזכרנו לעיל, כי ישנם עוד אחד עשר מקרים של טריפות, שלא נמנו במשנה. הגמרא מציינת בתשובתה, כי הכלל במשנה בא להוסיף לנו את שבע הטריפות, אשר נאמרו על ידי אמוראים. הזכרנו ופירטנו אותן בתחילת הפרק (מב:).
דבי יוסף רישבא, מחו בגידא נשיא וקטלי.
הגמרא מביאה סיפור מדהים על אופן הריגת בהמה. מדובר באנשי ביתו של יוסף הצייר (רישבא, בלשון הגמרא), אשר זרקו חץ לכיוון הבהמה, ופגעו בדיוק בגיד הנשה, ורק בגיד הנשה ולא באיברים אחרים. פעולה זו גרמה למותה של הבהמה. 
אתו לקמיה דרבי יהודה בן בתירא, אמר להו: וכי להוסיף על הטרפות יש? אין לך אלא מה שמנו חכמים.
באו עם סיפור זה לפני רבי יהודה בן בתירא לשאול, האם גם פגיעה זו הופכת את הבהמה להיות טריפה. 
הוא ענה להם, כי למדנו את כל הטריפות במשנה, והוספנו עליהם את שב שמעתתא, וזריקת חץ לגיד הנשה, אינה חלק ממקרים אלו, למרות היותה ''מכה קטלנית'', אין להטריף בהמה זו. 
רב פפא בר אבא רישבא, מחו בכוליא וקטלי.
סיפור נוסף על ''רב פפא הצייד'' (בלשון הגמרא רישבא), אשר ''שלח חץ'' לעבר בהמה, ופגע במדויק בכליה, ולא באיברים אחרים. גם מכה זו גרמה למות הבהמה. 
אתו לקמיה דרבי אבא, אמר להו: וכי להוסיף על הטרפות יש? אין לך אלא מה שמנו חכמים.
שאלה זו הגיעה לדיון הלכתי אצל רבי אבא. תשובתו זהה לתשובת רבי יהודה לעיל, שאין עלינו יכולת להוסיף על הטריפות המנויות במשנה ובדברי חכמים (שב שמעתתא), ולכן אין להטריף בהמה זו, על אף ''סכנת חיים'' שלה. 
והא קא חזינן דקא מתה?
שואלת הגמרא על שני הסיפורים: הרי בשני המקרים מתה הבהמה בעקבות ''פגיעת החץ'' בגופה, ומדוע איפה אנו לא מגדירים את מצבה כ''טריפה'', שהרי ידוע הגדרת הגמרא לטריפה, שאינה משלימה את שנתה במשך שנים עשר חודשים.
גמירי, דאי בדרי לה סמא חייא:
עונה הגמרא, כי מקובל עלינו, שבשני מקרים אלו של פגיעת החץ: בגיד הנשה, או בכליה, אם אמנם ניתן תרופה לבהמות אלו, הרי שיש סיכוי טוב מאוד שהם יחיו עוד שנים לאחר מכן. 
 

מהו המסר?

תשובת הגמרא מלמדת אותנו דבר נפלא. אין לראות ולבחון את הדברים רק לפי התוצאה אשר קרתה בפועל. בשני המקרים אותם תיארנו לעיל, מתה הבהמה כתוצאת מזריקת החץ לכיוון איבר פנימי שלה. אך בבחינה ובדיקה יותר מעמיקה, אומרת הגמרא, כי מכות אלו אינן בהכרח ''מכות מוות''. אם היינו מטפלים בבהמות אלו, בזמן ובדרך הנכונה, הרי שהיה ניתן להצילם ולמנוע את מיתתם. כלומר, טריפה אינה מוגדרת כמכה אשר יכולה לגרום למוות, אלא כמכה אשר בכל מקרה תביא למות הבהמה, גם אם ניתן לה את כל התרופות שבעולם.
אם נסיק ונלמד מעיקרון זה גם לחיים, הרי שנוכל לומר, כי כל ''מצב בעייתי'', אשר ''אינו מוגדר כסופני'', ניתן ואף רצוי ''לרפא'' ולגרום לו ''לקבל תרופות מתאימות''. יש לחפש ולעיין, האם יש ''תרופה'' מתאימה למצב המסוים בו אנו עומדים, אשר יכולה לשפר ולהיטיב את המצב. אם כן – יש לטפל ולעשות זאת במהירות המרבית.
אל ייאוש – לא כל מצב הוא ''בלתי פתיר''. בהחלט ניתן למצוא דרכי מוצא ומילוט, ממצבים קשים ורבים. נמצא את ''סם החיים'' המתאים להם, וניתן להם ממנו.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]