כוחה של אמא / רפי זברגר

חולין ע ע''ב

הקדמה

במשנה הפותחת את עמוד ב', אנו לומדים על מחלוקת, האם עובר מטמא במעי אמו או לא. 
 

הנושא

בהמה שמת עוברה בתוך מעיה, והושיט הרועה את ידו ונגע בו.
מדובר בעובר מת בתוך רחמה של אמו, ואדם הכניס ידו לתוך בטנה ונגע בעובר. השאלה היא האם יש לו דין נבלה, כמו כל בהמה אשר מתה ללא שחיטה ומטמא את הנוגע בה, או לא. 
בין בבהמה טמאה בין בבהמה טהורה - טהור.
תנא קמא לא מבדיל בסוג הבהמה, בין אם נגע בבהמה טמאה אשר אסורה באכילה, ובין שנגע בבהמה טהורה המותרת באכילה – האדם הנוגע בה טהור. 
ר' יוסי הגלילי אומר: בטמאה – טמא, ובטהורה - טהור:
רבי יוסי הגלילי מחלק ואומר כי אם אדם נגע בעובר של בהמה טמאה, הרי שהוא נטמא. אך אם נגע בעובר של בהמה טהורה – הרי הוא טהור. 
הגמרא דנה בהסבר של כל אחת מן הדעות הנ''ל, אנו נתמקד בהסברו של תנא קמא:
אמר רב חסדא: קל וחומר, אם הועילה אמו להתירו באכילה, לא תועיל לו לטהוריה מידי נבלה?
הרי למדנו לעיל, כי שחיטת האם מכשירה את העובר הנקרא ''בן פקועה'' באכילה, אף ללא שחיטת העובר, וגם אם מת העובר לפני שחיטת האם. אם כן, אומר רב חסדא כי ניתן לעשות קל וחומר לטהרה. אם "מחיצות האם" מתירות לאכול את העובר, אף שהיה מת, הרי שקל וחומר שהם מועילות לטהר אותו מטומאת נבלה. לכן, הנוגע בעובר מת במעי אמו – טהור. 
אשכחן בהמה טהורה בהמה טמאה מנלן?
מכוח קל וחומר זה ניתן לטהר ממגע בעובר מת של בהמה טהורה, אך עובר מת של בהמה טמאה, הרי אין קל וחומר לגביו, שכן בהמה טמאה לא ניתרת בשחיטת אמה. אם כן, מניין שגם בבהמה טמאה 
אמר קרא (ויקרא, י''א, ל''ט): וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִיא לָכֶם לְאָכְלָה, הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב. וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה - זו בהמה טמאה, אֲשֶׁר הִיא לָכֶם לְאָכְלָה - זו בהמה טהורה, איתקש בהמה טמאה לבהמה טהורה, מה בהמה טהורה עוברה טהור, אף בהמה טמאה עוברה טהור. 
אנו לומדים מפסוק המובא כאן, כי יש להקיש ולהשוות בין בהמה טמאה לבהמה טהורה בנושא דנן. וכשם שעשינו קל וחומר לבהמה טהורה, וטהרנו את הנוגע בעובר של בהמה טהורה, כך נטהר את הנוגע בעובר של בהמה טמאה. 
 

מהו המסר?

הקל וחומר של רב חסדא מלמד אותנו על כוחם של ''מחיצות האם''. מחיצות אלו מתירות באופן מוחלט את ''בן הפקועה'' גם משחיטה עצמאית (הותר בשחיטת האם) וגם מטומאה, ולכן העובר טהור ואינו מטמא את הנוגע בו.
אמנם למדנו דין של ''בן פקועה'' מפסוקים, כפי שהזכרנו במאמרים על הדפים הקודמים, אך בהחלט ניתן לראות כאן מגמה המלמדת על ''כוחה ועוצמתה של אמא''. ההשפעה הגדולה של פעילות הנעשית על האמא, מקרינות וחודרות גם לעובר הטמון בתוכה. גם אם מדובר כאן על בהמות, אפשר וניתן ללמוד גם עלינו כבני אדם, עד כמה גדולה, וחודרת עוצמה של האמא כלפי צאצאיה.
ניתן לכתוב רבות על הקשר המיוחד שיש בין אמא לילדיה, ועד כמה היא משפיעה על אופיים והתנהגותם של הילדים.
נביא סיפור קטן המובא במאמרו של הרב עזריאל יונה, הממחיש עוצמה זו:
בתום מלחמת העולם כאשר יתומים רבים לא עלינו הובאו למנזרים, נודע לרב מפוניבז' זצ"ל, כי נלקחו כמה מאות ילדים יהודיים למנזר פלוני.
הוא שם פעמיו מיד להצילם. בבואו לשם נתקל בהתנגדות גדולה. מנהל המנזר אמר לו - יש כאן יתומים קטנים מכל העולם איש אינו יודע מי יהודי ומי לא, הילדים עצמם קטנים ולא ניתן לברר זאת כלל.
הרב עמד על דעתו וביקש להיכנס, "הוא כבר יגלה מיהו יהודי", אולם מנהל המנזר סירב. אין שום דרך לזהות מי יהודי וחבל על הזמן.
הרב התחנן כי לכל הפחות יתן לו לראות את הילדים למשך דקה אחת, ששים שניות.
לגלג המנהל מה תעשה בהם? הוא הכניס את הרב לאולם הגדול בו היו אז כל הילדים. הרב עמד בפנים והכריז בקול: שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד.
נשתררה דממה אף ילד לא הבין מה הוא אמר, ופתאום קפצו כמאתיים ילדים, ניגשו אליו באומרם מאמע מאמע [אמא אמא].
אלו יהודים אמר הרב וקיבל רשות לקחתם.
הרב הסביר לכומר שהיה נרגש עד לדמעות, כי כל אמא יהודייה משכיבה את בנה לישון באמירת שמע ישראל, ולכן הם נזכרו באמם וביהדותם.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]