הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

איכא דאמרי; איבעית אימא

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

חולין קיד ע"א

אתמר, המבשל חלב בחלב, רבי אמי ורבי אסי, חד אמר: לוקה, וחד אמר: אינו לוקה;
לימא בהא קמיפלגי, דמ"ד לוקה קסבר: איסור חל על איסור, ומאן דאמר אינו לוקה, קסבר: אין איסור חל על איסור!
לא, דכ"ע אין איסור חל על איסור, אאכילה - דכ"ע לא פליגי דלא לקי, כי פליגי - אבשול, מ"ד לוקה - חד איסורא הוא, ומ"ד אינו לוקה - להכי אפקה רחמנא לאכילה בלשון בישול,
תלמוד בבלי מסכת חולין דף קיד עמוד א
כיון דעל אכילה לא לקי - אבישול נמי לא לקי.
ואיכא דאמרי: אבישול - כולי עלמא לא פליגי דלקי, כי פליגי - אאכילה, מאן דאמר אינו לוקה - דהא אין איסור חל על איסור, ומאן דאמר לוקה - להכי אפקה רחמנא לאכילה בלשון בישול, כיון דאבישול לקי - אאכילה נמי לקי;
ואיבעית אימא: מר אמר חדא ומר אמר חדא, ולא פליגי.
 

1.
הגמרא מציינת מחלוקת בין רבי אמי ורבי אסי.

2.
הגמרא מעמידה 2 אפשרוית בהסבר מחלוקתם. 2 האפשרויות סותרות זו לזו.

2.1
לפי ההסבר הראשון הם חלוקים בדין העקרוני של "אין איסור חל על איסור",

2.2
לפי ההסבר השני שניהם מסכימים ש"אין איסור חל על איסור". ["מתיבתא", הערה ב].

3.
הגמרא מביאה הסבר שלישי: "מר אמר חדא ומר אמר חדא". פירושו: שני האמוראים [רבי אמי ורבי אסי] מסכימים ש"אין איסור חל על איסור", אלא שכל אחד מהם דיבר במציאות שונה.
אחד מהם דיבר על "מבשל" ולכן "לוקה", והשני דיבר על "האוכל", שאינו לוקה, אבל בבישול – לוקה.

4.
הביטוי "איכא דאמרי" מלמד על "מסורת" שונה. כלומר, לא מדובר בתרצן אחד שמביא כמה אפשרויות הסבר, אלא ב"עובדה", שיש "אמורא" שכך הסביר [לפעמים מדובר אפילו בעובדה היסטורית]. בסופו של דבר דומה מאד ל"תרוץ נוסף".

5.
התרוץ השלישי נפתח בניסוח "איבעית אימא". מדוע השוני בין "איכא דאמרי" ל"איבעית אימא".

6.
אפשר לומר: "איבעית אימא" לא סותר בהכרח את התרוץ שקדם לו. למשל - בסוגייתנו - גם ה"איכא דאמרי" וגם ה"איבעית אימא" מסכימים שגם רבי אמי וגם רבי אסי סוברים "אין איסור חל על איסר". ואילו המשמעות של "איכא דאמרי" בלבד, בדרך כלל אין שניהם מסכימים זה לזה.

7.
המהרש"ל בתשובה סימן ל"ה קובע כלל, ש"איבעית אימא" אינו דומה ל"איכא דאמרי" ולכולי עלמא ב"איבעית אימא" הלכה כלישנא בתרא.

8.
ואולי לפי המהרש"ל כוונת הגמרא להכריע כהסבר של "איבעית אימא".

9.
ומי כתב את ניסוחי הפתיחה הללו? כנראה ש"עורך הגמרא". ולכן הגיוני שניסוח מסויים נועד לבטא את דעת ה"עורך" שזוהי הפסיקה להלכה.

10.
הערה נוספת: הביטוי האחרון בגמרא: "מר אמר חדא ומר אמר חדא" הוא ייחודי בסוגייתנו [הופיע גם בדף קה, ופעם נוספת במסכת בבא מציעא דף יא]. עצם הנדירות של הביטוי מלמד שהסבר זה איננו רווח בש"ס, והוא נאמר כביכול רק בשעת דחק כשאין תרוץ "טוב" יותר, וקשה מדוע יש כאן יש דחק, הרי יש שני תרוצים נוספים [המקרה בבבא מציעא, דומה בזה לסוגייתנו].

11.
הליכות עולם שער שני פרק ב:

נ. פעמים יש אמוראים חולקים ואומר הגמרא שאינם חולקים אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי כלומר דכל חד וחד מודה לחבריה, בפ"ק דמציעא קטנה אין לה חצר ואין לה ארבע אמות ור' יוחנן אמר יש לה חצר ויש לה ארבע אמות ואע"ג דמשמע דפליגי קאמר התם דחד מיירי בגיטין וחד מיירי במציאה ולא פליגי כלומר מר מודה ליה בגיטין ומר מודה ליה במציאה, וכהאי גוונא איכא טובא,
וכל היכא דאפשר לומר כן ושלא לעשות פלוגתא בין החכמים שפיר דמי:

במשפט האחרון שלו הוא מנמק את השימוש בתרוץ זה "שלא לעשות פלוגתא בין החכמים". וזה רק מקשה יותר את שאלתנו: מדוע ביטוי זה לא רווח יותר בש"ס. ויותר מכך, העיקרון שלא להרבות במחלוקת כן מיושם בש"ס, אבל בניסוחים אחרים, כגון: "הא ב... והא ב...".