ניהול כלכלי / רפי זברגר

חולין פד ע''א

הקדמה

בדף הקודם התחלנו פרק שישי, פרק ''כיסוי הדם'', העוסק במצוות כיסוי הדם. מצווה זו מחייבת לכסות את הדם היוצא בשחיטת חיות ועופות. המשנה קבעה בין היתר כי המצוה חלה ''בין במזומנים, ובין שאינן מזומנים''. 
חיה ועוף מזומנים הם אלו המיועדים לבני אדם, ושאינם מזומנים, הם הגדלים ''בר בשטח''. דין זימון מוכר לנו ממצוות שילוח הקן אותו נלמד לקראת סוף המסכת. מצות שילוח הקן חלה רק על ציפורים שאינן מזומנות. 
הברייתא בעמוד א' מביאה את פסוק המקור של מצוות כיסוי הדם: תנו רבנן (ויקרא, י''ז, י''ג): וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל - וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר. 
ממשיכה הברייתא ודנה בהבנת חלקי הפסוק: 
אֲשֶׁר יָצוּד - אין לי אלא אשר יצוד, נצודין ועומדין מאליהן מנין? כגון אווזין ותרנגולים, תלמוד לומר: צֵיד מכל מקום. אם כן מה תלמוד לומר אֲשֶׁר יָצוּד? למדה תורה דרך ארץ: שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה הזאת. 
מהמילים אֲשֶׁר יָצוּד לכאורה לומדים כי חיות ועופות בר, שאינן מזומנות חייבות בכיסוי הדם. מן המילה צֵיד לומדים כי מצוות כיסוי הדם נוהגת גם בחיות ועופות מזומנים – ביתיים. לאחר שלמדנו חיות ועופות ביתיים, לכאורה מיותרים המילים אֲשֶׁר יָצוּד, ולכן לומדת הברייתא ממילים אלו כי אין לאכול בשר אלא רק "לפי הזמנה", לאחר "הבעת רצון והכנת האוכל". כלומר, אין להרבות באכילת בשר, וכל זאת מחשש שמא הוצאות מרובות אלו יהפכו אותו להיות עני. 
 

הנושא

לאחר שלמדנו בהקדמה מן המילים אֲשֶׁר יָצוּד מידת דרך ארץ, מה ומתי מותר לאכול בשר, ממשיכה הברייתא ללמד דינים נוספים בהלכות דרך ארץ הקשורים לאכילת בשר, אשר מקורם בפסוק בספר דברים (י''ב, כ') העוסק באכילת בשר חולין: 
כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ, וְאָמַרְתָּ "אֹכְלָה בָשָׂר" כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר, בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר. 
תנו רבנן: כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ - למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון.
אדם לא יתאווה לאכול בשר, אלא אם כן הוא במצב של "יַרְחִיב ה' את גבולו".
רש''י מסביר פירוש יותר "כוללני", שאדם לא יאכל בשר כלל וכלל, אלא אם כן ''יתאווה'' לבשר. כלומר, השאיפה צריכה להיות לאכול פחות ופחות בשר, אלא אם באמת חשקה נפשו לכך. 
יכול יקח אדם מן השוק ויאכל? תלמוד לומר (דברים, י''ב, כ''א): כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם, וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ, וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ.
ממשיכה הברייתא ולומדת מן הפסוקים, כי יש לאכול רק בשר מצאן ובקר שיש לאדם, ולהימנע מלקנות "בשר באטליז''. שוב, שאיפה למעט עד כמה שניתן מלאכול בשר. 
יכול יזבח כל בקרו ויאכל כל צאנו ויאכל? תלמוד לומר: מִבְּקָרְךָ - ולא כל בקרך, וּמִצֹּאנְךָ - ולא כל צאנך.
ממשיכים באותה מגמה וקובעים כי גם מצאן ובקר של האדם עצמו, אין לאכול את כל מה שיש לו, אלא רק חלק מבהמותיו. 
מכאן אמר רבי אלעזר בן עזריה: מי שיש לו מנה - יקח לפסו ליטרא ירק, עשרה מנה - יקח לפסו ליטרא דגים, חמשים מנה - יקח לפסו ליטרא בשר, מאה מנה - ישפתו לו קדרה בכל יום.
רבי אלעזר מתרגם את המגמה שלמדנו זה עתה לפסים מעשיים, וקובע כי אדם יקנה מאכלים ביחס ישר לכמות הממון שברשותו: אם יש לו רק מנה אחד (מאה זוז) – יקנה מעט ירקות, אם יש לו עשרה מנים – יכול להוסיף ולקנות גם דגים, אם ברשותו חמישים מנה – יכול להוסיף לתפריט המשפחתי גם מעט בשר, אשר בזמנם היה יקר יותר מן הדגים, ואם הוא ''בעל ממון'', שיש לו מאה מנה ויותר מכך – אז ''יכול להשתולל'' ולאכול בשר מידי יום. 
 

מהו המסר?

בדור שלנו אנו מכירים את המצב בו רוב האנשים במדינה נמצאים כל הזמן "במינוס בבנק". משמעות תופעה זו, שאנשים קונים ורוכשים דברים, גם כשאין להם את הכסף לכך, ובעקבות זאת נכנסים למצב של חובות.
המדרשים שלמדנו היום, אשר מקורם מפסוקי התורה, מלמדים אותנו כי אין לנהוג כך. אין לרכוש מוצרים כשאין לאדם מזומנים בבנק, ובוודאי שאין לקנות אוכל יקר, כאשר אין לאדם מספיק ממון. אם יש מעט כסף – קונים רק ירקות, אם יש קצת יותר ניתן להוסיף גם דגים, אם יש עוד יותר – ניתן גם לרכוש מעט בשר, ורק אם יש לאדם ממון רב, מותר לו לאכול מידי יום בשר ודגים.
גישה זו הינה המוטו של ארגון ''פעמונים''. ארגון זה שם לו למטרה, להסביר ולחנך את האנשים לקנות, לרכוש ולחיות אך ורק בהתאם למצבם הכלכלי. יש לעשות רישום של הוצאות והכנסות, ורק אם יש הכנסות מתאימות, ניתן להוסיף ולקנות, גם אוכל וגם מוצרים אחרים. אם אין – לא קונים.
אם נפנים גישה זו, הרי שמצבנו הכלכלי יהיה הרבה יותר יציב ונכון, ולא נחפש כל יום, כיצד לצמצמם את המינוסים בבנק, ע''י לקיחת הלוואות נוספות, וכניסה עמוקה יותר לבור.
ובנוסף, כדאי לזכור גם את דרכה של תורה: מִבְּקָרְךָ - ולא כל בקרך, וּמִצֹּאנְךָ - ולא כל צאנך. להשאיר רזרבות ולא ''לאכול'' את כל הכסף והרכוש.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]