גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף קנ"א, מדור "עלי הדף"
מסכת חולין
דף פא ע"א
יסוד מצות כיסוי הדם - מעשה הכיסוי או שהדם יהא מכוסה
שנינו במשנה, במצות כיסוי הדם (פז ע"א): "כסהו ונתגלה פטור מלכסות, כסהו הרוח חייב לכסות". וכתב ה'תורת חיים' - אהא דתנן ברישא "כסהו ונתגלה פטור מלכסות" - דלכאורה משמע "דדוקא שנתגלה דיעבד, אבל לכתחילה אסור לגלותו, ואם כן יש לתמוה על השוחטים שרגילין לשחוט תרנגולים ברחוב העיר מקום דריסת הרבים, אף על גב דודאי הוא חוזר ומתגלה מיד. ונראה דמתניתין אורחא דמלתא נקט, דאפילו לכתחילה מותר לגלותו, דכיון דמיעט קרא דאם חזר ונתגלה דפטור מלכסות [מדכתיב (ויקרא יז, יג) 'וכסהו' ולא כתיב 'וכסה', מיעוטא הוא, כיסוי זה ותו לא], אלמא דכיסוי לחוד עושה מצוה, דכיון שכיסה הדם והוא מכוסה אפילו רגע אזלה לה המצוה, ומותר לגלותו אפילו לכתחילה".
ומכאן, מעיר הערה מעניינת: "אף על גב דגבי נר חנוכה קיימא לן נמי ד'הדלקה עושה מצוה' (עי' שבת כג.) ואם 'כבתה אין זקוק לה' כדאיתא בפרק במה מדליקין (שם), ואפילו הכי משמע דלכתחילה אסורה לכבותה תוך שיעור זמן הדלקה, כמ"ש הטור סימן תרע"ב (ס"ב) שאם נתן בה שמן יותר מכשיעור יכול לכבותה לאחר שעבר זמן הדלקה. משמע הא תוך שיעור זמן הדלקה אסור לכבותה לכתחילה, שאני התם דפרסומי ניסא בעינן, הלכך צריך לכתחילה שתדליק משקיעת החמה עד שתכלה רגל מן השוק, דבשיעור זה איכא פרסומי ניסא, מיהו אם כבתה בדיעבד אין זקוק לה, כיון דהדלקה עושה מצוה, אבל הכא דלא שייך פרסומי מלתא, הלכך כיון דכיסוי לחוד עושה מצוה, מיד אחר שכיסה אזלא לה ומותר לגלותו אפילו לכתחילה".
וכדבריו נקט להלכה ה'פרי חדש' (יו"ד סי' כח סקי"ח) - במה שכתב בשו"ע (שם סי"א): "אם הוא עצמו כיסהו ונתגלה, אינו חייב לכסותו פעם אחרת" - "לאו דוקא, אלא אף לכתחלה שרי לגלותו, דכיון דכתיב 'וכסהו', דמשמע כיסוי א' ותו לא מהיכא תיתי איסורא לגלותו, וכ"כ בס' 'תורת חיים', והוסיף שעפ"י זה רגילין לשחוט תרנגול ברחוב העיר מקום דריסת הרבים, אע"ג דודאי חוזר ומתגלה מיד".
העולה ברור מדבריהם, שעיקר מצות כיסוי הדם הוא עצם הכיסוי, וברגע שהיה מכוסה כדין נתקיימה המצוה, וגם כשידוע שהדם יתגלה מיד לאחר מכן, יוצאים ידי חובה. נמצא אם כן מפורש שהמצוה היא הכיסוי ולא התוצאה - שיהא הדם מכוסה, ואינו דומה למצות הדלקת נר חנוכה - שכלולה משני חלקי המצוה, מעשה ההדלקה - ד'הדלקה עושה מצוה', וגם שיהא דלוק בגלל פרסומי ניסא, ואילו כאן עיקר המצוה הוא הכיסוי בלבד.
אמנם, מצינו פוסקים שחולקים על כך, כפי שפסק בהדיא ה'שמלה חדשה' (שם סי"ג): "ונראה לי דמכל מקום אין לכסות במקום התורפה שעשוי להגלות, גם אין לגלותו לכתחילה לצורך הדם, רק דאין צריך לשומרו" [וע"ש מה שהאריך ב'תבואות שור' (סקי"ח) בהביאו דברי דודו ה'תורת חיים', והאריך לחלוק עליו], ולדבריהם צריך להיות הכיסוי בר קיימא, ובכיסוי לבד אין יוצאין ידי חובה, וגם המציאות שהדם הוא מכוסה - זו חלק מן המצוה.
עוד נפקא מינה יש בחקירה האמורה כלפי המבואר בסוגיין (פז.): "תנו רבנן, 'ושפך וכסה' (ויקרא יז, יג), מי ששפך יכסה, שחט ולא כסה וראהו אחר מנין שחייב לכסות, שנאמר (שם, יד) 'ואומר לבני ישראל', אזהרה לכל בני ישראל", ומבואר בש"ך (חו"מ סי' שפב סק"ד) שהשוחט אינו רשאי לתת לאחר לכסות. משמעות הדבר שגם לא יועיל מדין שלוחו של אדם כמותו, ודומה לאב שהוא מוהל שאינו רשאי לתת לאחר למול את בנו, ואם מסר נחשב כביטול מצוה. וה'קצות החושן' (שם סק"ב) מאריך בדבריו, בהביאו את דברי התבו"ש (שם סקי"ד) שחלק על דברי הש"ך - ולשיטתו בין במילה ובין בכיסוי הדם נקטינן הכלל האמור בכל התורה כולה והוא, דשלוחו של אדם כמותו, ומוכיח כן מה'דרכי משה' (יו"ד סי' רסד אות א) שהביא בשם 'אור זרוע' (הל' מילה סי' קז) דאם האב מוהל אסור לכבדו לאחר, וכתב עליו: "ותמהני הא קי"ל בכל מקום שלוחו של אדם כמותו".
ה'קצות' מאריך ליישב דברי הש"ך שכדבריו מוכח מדברי הרא"ש בפירקין (ס"ח), וכלפי תמיהת ה'דרכי משה' - הא קיי"ל בכל מקום שלוחו של אדם כמותו - מביא את דברי תוס' רי"ד הידועים (קידושין מב: ד"ה שאני), וז"ל: "יש מקשים, א"כ לכל דבר מצוה יועיל השליח ויאמר אדם לחבירו: שב בסוכה עבורי; הנח תפילין עבורי, ולאו מלתא היא, שהמצוה שחייבו המקום לעשות בגופו, היאך יפטור הוא ע"י שלוחו והוא לא יעשה כלום... אבל בסוכה הכי נמי יכול לומר לשלוחו עשה לי סוכה והוא יושב בה, אבל אם ישב בה חבירו לא קיים הוא כלום, וכן לולב וכן ציצית וכל המצות", ומסיק ה'קצות' כי "במצות כיסוי שהתורה הטילה עליו מי ששפך יכסה אם מכסהו שלוחו לא קיים הוא כלום, והיינו נמי טעמא דמילה, והוא דומה לתפילין וסוכה וציצית דאינו בשליחות וכמ"ש בתוס' רי"ד".
ואם תמצא לומר, נידון זה תלוי בחקירה הנ"ל, כי אם יסוד מצות כיסוי הדם הוא התוצאה, שהדם יהא מכוסה, אין פעולת הכיסוי חלק מחלקי המצוה, ואינה נחשבת כי אם כאמצעי לקיום המצוה, והרי זה דומה לאומר לשלוחו עשה לי סוכה, שתהיה לו סוכה לשבת בה, ושפיר תועיל שליחות לזה, ויתכן שכצד זה נקט התבו"ש, ולכן מועילה שליחות, והרי זה כפי שמבואר למעלה בדברי התבו"ש שמיסוד מצות כיסוי הדם - שיהא הדם מכוסה, ואסור לכסות על דעת לגלות מיד. אמנם, אם יסוד המצוה הוא מעשה הכיסוי ולא התוצאה, יובן לנכון שמצוה זו היא מצוה שבגופו, והרי זה דומה ללקיחת לולב והנחת תפילין, שקיומן תלוי במעשה האדם, ולא שייך למנות שליח לכך, ותובן שיטת הש"ך בזה. [עי' שו"ת 'דברי חיים' (או"ח סי' לא) שהסיק ביסוד מצות כיסוי הדם שהוא מעשה הכיסוי ולא התוצאה, ויישב בזה קושיית חמיו הגאון בעל ה'ברוך טעם' זי"ע, עי"ש].
