טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
ויתנו בברותי רוש – פרג תרבותי
"... יתיב רבי תלת תעניתא, כי הוה קא בעי מיברך, אמרו ליה: צדוקי קאי אבבא, אמר: ויתנו בברותי רוש וגו', א"ל: רבי, מבשר טובות אני לך, לא מצא תשובה אויבך, ונפל מן הגג ומת וכו'" (חולין, פז ע"א).
פירוש: יתיב רבי תלת תעניתא [ישב רבי שלוש תעניות], באותם שלושה ימים, כדי שלא ימצא לו אותו מין תשובה, שלא יהיה בכך חילול שם שמים. כי הוה קא בעי מיברך [כאשר עברו אותם שלושה ימים, והיה רוצה רבי לסעוד], אמרו ליה [לו] לרבי: מינא קאי אבבא [מין עומד בשער]. אמר רבי על עצמו את הפסוק: "ויתנו בברותי רוש (עשב מר) ולצמאי ישקוני חומץ" (תהלים סט, כב), כלומר, נותנים דבר מר לסעודתי. אמר ליה [לו] המין שעמד בפתח: רבי, מבשר טובות אני לך, לא מצא תשובה אויבך, ונפל (הפיל עצמו) מן הגג ומת (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: פרג תרבותי (פרג האופיום) שם באנגלית: Opium Poppy
שם מדעי: Papaver somniferum שם נרדף במקורות: רוש?, ראש?, פרגין?
לזיהוי ה"פרגין" ראו במאמר "האורז והדוחן והפרגין והשומשמין"
הנושא המרכזי: לזיהוי הרוש
על מנת לבטא את רתיעתו מלפגוש את הצדוקי בעת סעודתו הזכיר רבי את הפסוק בתהילים המתאר הכנסת טעם רע במאכל ומשקה: "וַיִּתְּנוּ בְּבָרוּתִי ראשׁ וְלִצְמָאִי יַשְׁקוּנִי חמֶץ" (סט כ"ב). מפרש רד"ק: "ויתנו בברותי. במאכלי, מן (ש"ב יג, י) הביאי הַבִּרְיָה. רצונו לומר אפילו בעת שארצה בגלות לשמוח וליהנות הם ממררים לי בריבם עמדי, כמו מי שיהיה רעב וירצה לאכול ויתנו ראש ולענה במאכלו, או כמו מי שהוא צמא וישקוהו חומץ, שנמצא בעת שיקוה להיות נהנה הוא מֵצֵר". רש"י בסוגייתנו מפרש: "ויתנו בברותי רוש - בסעודתי נותנין מרה". מתוך ההקשר ניתן לשער שדוד מתייחס לסעודת "הבראה" שבה מתגלה בוגדנותם של מנחמיו: "חֶרְפָּה שָׁבְרָה לִבִּי וָאָנוּשָׁה וָאֲקַוֶּה לָנוּד וָאַיִן וְלַמְנַחֲמִים וְלא מָצָאתִי". הרוש (בדרך כלל נכתב ראש) מוזכר במקרא 12 פעמים כסמל למרירות או רעל וב – 5 מתוכם בסמיכות ללענה: "... פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שׁרֶשׁ פּרֶה ראשׁ וְלַעֲנָה" (דברים, כט י"ז) או "לָכֵן כּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מַאֲכִילָם אֶת הָעָם הַזֶּה לַעֲנָה וְהִשְׁקִיתִים מֵי ראשׁ" (ירמיהו, ט י"ד) (על הלענה קראו במאמר "כמונא כרוייא, וניניא, ואגדנא", "מר אפסינתין, מתוק מי בארג".
על מאפייניו של הרוש ניתן לעמוד בכמה מהפסוקים בהם הוא מוזכר. התכונות הבולטת של הרוש הן כמובן מרירותו ורעילותו. "כִּי מִגֶּפֶן סְדם גַּפְנָם וּמִשַּׁדְמת עֲמרָה, עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ אַשְׁכְּלת מְררת לָמוֹ" (דברים, לב ל"ב). לא בכדי נאמר בגמרא בברכות (נו ע"ב) "הרואה ענבים בחלום ישכים ויאמר כענבים במדבר, קודם שיקדמנו פסוק אחר ענבמו ענבי רוש". בירמיהו (ט י"ד) נאמר: "לָכֵן כּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מַאֲכִילָם אֶת הָעָם הַזֶּה לַעֲנָה וְהִשְׁקִיתִים מֵי ראשׁ" (ירמיהו, ט י"ד). בעמוס (ו י"ב) "... כִּי הֲפַכְתֶּם לְראשׁ מִשְׁפָּט וּפְרִי צְדָקָה לְלַעֲנָה". הרוש בפסוקים אלו מקביל ללענה שהיא סמל למרירות. ניתן לשער שהרוש הוא שם של צמח מסויים ולא שם כללי לצמחים מרים או רעילים משום שהוא הוקבל ללענה. הפסוקים הכוללים מונחים הקשורים לעולם הצומח מעידים על כך שהרוש הוא צמח(1) בניגוד לאופן בו תרגם יונתן שהכוונה לארס נחשים. למשל בירמיהו (ט י"ד) תירגם: "... הָא אֲנָא מַיְתֵי עָקָא עַל עַמָא הָדֵין מְרַר כְּגִידִין וְאַשְׁקִינוּן כָּס דִלְוָט כְּרֵישֵׁי חִיוְיָן". דוגמאות למונחים מעולם הצמח הן: "... וּפָרַח כָּראשׁ מִשְׁפָּט עַל תַּלְמֵי שָׂדָי" (הושע, י ד'), "עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ אַשְׁכְּלת מְררת לָמוֹ", "שׁרֶשׁ פּרֶה ראשׁ וְלַעֲנָה" ולמעשה עצם ההקבלה ללענה. ניתן לשער שהרוש הוא צמח גבוה ולכן יוצר תחושה של מצור: "בָּנָה עָלַי וַיַּקַּף ראשׁ וּתְלָאָה" (איכה, ג ה). כמובן שהשם רוש רומז על דמיון כלשהו לראש.
מהמידע הקיים במקרא וספרות חז"ל קשה לקבוע מהו בדיוק הרוש אך הוצעו כמה הצעות ונביא את חלקן. בדרך כלל זוהה הרוש כמילה המציינת מרירות בדומה לביטוי "מרורים". כך תרגמו השבעים והוולגטה. בפשיטתא תורגם ברוב המקרים בצורות שונות של השורש מר"ר. רס"ג פירש "סם" כלומר רעל. רוב המפרשים סברו שמדובר בצמח. רש"י (דברים, כט י"ז) למשל פירש: "שרש פרה ראש ולענה - שרש מגדל עשב מר כגידין, שהם מרים, כלומר מפרה ומרבה רשע בקרבכם", "ענבי רוש - עשב מר" דברים, לב ל"ב). הרד"ק (ירמיהו, ח י"ד) פירש: "וישקנו מי רוש - סם המות מסחיטת עשב לפיכך אמר מי וענינו כתרגומו ואשקנא כס דלוט ביש כרישי חיון והפסוק מאמר הנביא בלשון ישראל".
בניגוד לתרגומים והמפרשים שהתייחסו לרוש כמונח או שם כללי החוקרים המודרניים נטו לזהות אותו כצמח ספציפי המכיל רעל או תרכובת מרה ובעל צורה דומה לראש אדם. לדעת י. פליקס ההצעה המסתברת ביותר מבין ההצעות הקיימות היא הצמח פרג תרבותי (Papaver somniferum) (תמונות 1,3) שפריו הלקט דמוי ראש ומכיל חומר נרקוטי מר ורעיל. השם היווני של הפרג התרבותי הוא Rhoeas ולדעתו ייתכן שהוא נגזר מהשם העברי הקדום "ראש". מוצא הפרג התרבותי הוא בסביבות אגן הים התיכון וממנו התפשט למקומות אחרים. למעשה הפרג הוא אחד הגידולים הבודדים שהמערב תרם למזרח. כיום צמח זה נזרע לצורך זרעיו המשמשים כתבלין ולהפקת שמן. בארצות מסויימות מפיקים מהשרף החלבי בהלקטים הצעירים את הסם הנרקוטי אופיום.
בכתבי רפואה מצריים נזכר השימוש בפרג ובקברי הפרעונים נמצאו הלקטים של הפרג. מהממצא הארכיאולוגי ניתן ללמוד שהשימוש בפרג היה ידוע במרחב ארץ ישראל כבר בתקופת המקרא. במזרח הקרוב נמצאו כלי "בוקירו") שהם פכיות קטנות מהמאה 12 – 15 לפנה"ס שלדעת כמה חוקרים הם בצורת הלקט הפוך של פרג (תמונה 2). משערים שכלים אלו שימשו לאחסון אופיום. בדיקת מעבדה של שבר פכית שנמצא בתל אל-עג'ול העלתה שהוא מכיל שרידי אופיום. ייתכן ויצרני הסם עיצבו את הכלים כדמות המוצר על מנת לרמוז על תכולתם.
אפרים הראובני הציע לזהות את הרוש עם אחד ממיני הצמח דטורה ממשפחת הסולניים. בארץ מוכרים המינים דטורה נטוית פרי (Datura innoxia) וזקופת פרי (Datura stramonium) (תמונות 4-6). שני מינים אלו רעילים ובעלי פירות קוצניים דמויי ראש. הצמח רעיל מאד ובעל שימושים ברפואה עממית וקונבנציונלית כאחד. הזרעים מכילים חומרים נרקוטיים וכל חלקי הצמח מכילים חומרי מרפא שונים. צמח הדטורה מכיל את האלקלואידים אטרופין וסקופולאמין, שני רעלים מסוכנים שבמינון גבוה הם עלולים לגרום אף למוות. בשנים האחרונות קרו מספר מקרים של הרעלות קשות כתוצאה משימוש בלתי זהיר בזרעיו של צמח זה. זיהוי זה בעייתי לאור העובדה שהדטורה צמח גר בארץ (היום הוא מחשב גם למין פולש) שמוצאו ביבשת אמריקה הדרומית הטרופית ואם כן לא היה בארץ בתקופת המקרא.
 |
|
 |
|
תמונה 1. פרג תרבותי צילם: Dinkum
|
|
תמונה 2. כלי "בוקירו" צילם: sailko |
 |
|
 |
|
תמונה 3. פרג תרבותי צילם: Louise Joly |
|
תמונה 4. דטורה - פרי |
 |
|
 |
|
תמונה 5. דטורה נטויית פרי |
|
תמונה 6. דטורה נטויית פרי - פירות יבשים |
הצעת זיהוי אחרת העניקה לצמח הנקרא בעברית רוש עקוד את שמו (תמונות 7-8). הרוש הוא צמח רעיל ממשפחת הסוככיים בעל תפרחת גדולה העשוייה להקרא "ראש"(2). מין זה גדל בר בארץ בעיקר במעזבות ושדות נטושים. הרוש מכיל רעל חזק בשם קוניאין ששימש על פי ההסטוריונים להוצאה להורג ביוון. על פי המסורת הוצא כך להורג סוקרטס. הרעל מרוכז במיוחד בפרי לפני הבשלתו. הוא חסר צבע, רעיל מאוד. ברעילותו שונה הרוש מהרבה מצמחי בני משפחתו המשמשים כצמחי מאכל. בריכוזים נמוכים שימש הרוש כתרופה.
צמח נוסף שהוצע כזיהוי ל"ראש" הוא השכרון הזהוב (תמונות 9-10) ממשפחת הסולניים. משפחה זו שבה נכללים העגבניה, החציל, פלפלת ועוד. המשפחה כוללת צמחי רעל רבים ולמעשה אפילו העגבניה רעילה לפני ההבשלה. השכרון נפוץ בקירות בתים, בגדרות ופתחי מערות ואינו מצוי בשדות ומבחינה זאת אינה מתאים לפסוק "ופרח ... על תלמי שדי"(3).
בערבית הוא נקרא סַכַּראן או שַכַּראן ובארמית שכרונא בערבית הוא נקרא סַכַּראן או שַכַּראן ובארמית שכרונא (מעניין לציין שהרוש העקוד נקרא שוּכַּרַאן. شوكران كبير (shukran kabir)). מבנה פרחי צמח זה תוארו באופן מפורט על ידי יוספוס שהשווה ביניהם ובין הנזר שעל הציץ של הכהן הגדול (ראו עוד במאמר "בזמן שמצנפת בראש כהן גדול עטרה בראש כל אדם" (גיטין, ז ע"א). על תכונותיו הנרקוטיות של השכרון כתב פליניוס (מתוך ספרו של י. פליקס):
"מצויים שלושה מינים של שכרון, כולם מהממים וגורמים לסחרחורת. אוספים אותו כשהוא יבש. משתמשים בזרע עצמו, או סוחטים את מיץ הגבעול , השורש והעלים. לדעתי זו תרופה מסוכנת. ארבעה עלים בכוחם להביא לידי טירוף. לפנים היו הרופאים משתמשים בו כתרופה להורדת חום".
 |
|
 |
|
תמונה 7. רוש עקוד צילמה: שרה גולד |
|
תמונה 8. רוש עקוד - תפרחת צילמה: שרה גולד |
 |
|
 |
|
תמונה 9. שכרון זהוב |
|
תמונה 10. שכרון זהוב |
(1) רוב המפרשים סברו שמדובר בצמח. רש"י (דברים, כט) למשל פירש: "שרש פרה ראש ולענה - שרש מגדל עשב מר כגידין, שהם מרים, כלומר מפרה ומרבה רשע בקרבכם".
(2) לענ"ד יש צורך בדמיון מפותח על מנת למצוא דמיון בין תפרחת הרוש העקוד ובין ראש האדם.
(3) יוסף בן מתתיהו (קדמוניות היהודים ג' ו') מתאר את כובעו של הכהן הגדול: "... ועשוי שלושה טורים, עליו ציץ גביע של זהב, המזכיר את הצמח הקרוי אצלינו שכרונא" כנראה שהתכוון לשיכרון שגביעו מזכיר מצנפת. קשיים נוספים בזיהוי הצמח כרוש הן העובדות שאין הוא גבוה וקשה לראות בפריו דמות ראש.
רשימת מקורות:
ז. עמר, צמחי המקרא, הוצאת ראובן מס, ירושלים תשע"ב (עמ' 185-187).
י. פליקס, עולם הצומח המקראי (עמ' 197-199).
א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך. לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
