יישוב הדעת / רפי זברגר

חולין קכ ע''א

הקדמה

בין הדברים אשר למדנו במשנה הראשונה בפרק (קי''ז:) אשר מצטרפים עם הבשר לטמא טומאת אוכלין, אבל אינם מצטרפים להשלים לטמא טומאת נבלות, היה הרוטב. רוטב אינו אוכל בפני עצמו, אלא רק מצטרף לטמא טומאת אוכלים עם דברים אחרים. במאמר זה נרחיב ונסביר מהו הרוטב אשר מצטרף לאוכלים לטמא, ואינו מצטרף לטומאת נבלה.
 

הנושא

מאי רוטב?
שואלת הגמרא, מה כוונת המשנה במושג ''רוטב''.
אמר רבא: שומנא.
רבא תירץ ואמר כי מדובר בשומן אשר צף על פני המים, ויצא מן הבשר המתבשל. 
אמר ליה אביי: הוא עצמו יטמא טומאת אוכלין.
מקשה אביי על רבא, אם מדובר בשומן אשר נאכל בפני עצמו, מדוע המשנה דברה על הצטרפות הרוטב למאכל אחר, הרי הוא יכול להיטמא בפני עצמו, גם ללא צירוף.
אלא, חלב דקריש.
לכן מסביר אביי הסבר אחר, ואומר כי משמעות רוטב במשנה, היא חֵלֶב קרוש, אשר אינו נאכל בפני עצמו, אך מצטרף לשיעור טומאת אוכלין. 
מאי איריא קריש, כי לא קריש נמי.
שואלת הגמרא, אם כך, מדוע צריך שהחלב יהיה קרוש, גם אם אינו קרוש הוא נאכל ויכול לטמא.
דאמר ריש לקיש: ציר שעל גבי ירק מצטרף לככותבת ביום הכפורים.
מוכיחה הגמרא את השאלה על פי דברי ריש לקיש אשר אמר, כי הרוטב (ציר) של הירקות מצטרף לירק עצמו לשיעור כותבת האסורה ביום כיפור. אם כן, אנו רואים שגם ציר שאינו קרוש יכול להצטרף, ומדוע אמר אביי אצלנו, כי חייב להיות דווקא חֵלֶב קרוש?
התם משום יתובי דעתא הוא, בכל דהו מיתבא דעתיה, הכא משום איצטרופי הוא, אי קריש – מצטרף, אי לא קריש - לא מצטרף:
מבדילה הגמרא בין שתי הסוגיות. ביום כיפור יש דין של ''ישוב הדעת''. שהרי כתוב בספר ויקרא (כ''ג, כ''ט): אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה, יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא, מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם,וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם, וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה'
משמע שמטרת איסור אכילה היא עינוי הנפש. ואם יש צירוף של אוכל ומשקה אשר ''מיישב את דעתו של אדם'' הרי שבכך נפסק העינוי. לכן, ביום כיפור מספיק ציר, למרות שאינו קרוש ומוגדר משקין, כדי להצטרף לשיעור ירק האסור . אך בדיני טומאות, אין אפשרות לצרף חלב שאינו קרוש, המוגדר ''משקין'', לאוכל אחר המוגדר ''אוכלין''. 
כלל זה שאינו מאפשר לצרף שני מרכיכים שלכל אחד יש שיעור אחר, (שיעור אוכלין הוא כזית, ושיעור משקין הוא רביעית) נלמד מסוגיות אחרות בש''ס במסכת שבת ובמסכת סוכה ועוד. 
 

מהו המסר

למדנו היום כי כדי "ליישב דעתו של אדם'' ניתן אפילו לצרף שני מרכיבים "שאינם טבעיים" לצירוף. אוכל ומשקה בדרך כלל "אינם הולכים ביחד", אך ברגעים של צום ותענית, גם צירוף כזה ''מיישב דעתו של אדם''.
מכאן נוכל ללמוד כי במצבים מסוימים שאדם נמצא בהם, כל זיק של תקווה וסיוע יכול לעזור. תענית הינה סמל ודוגמא למצב של עינוי וקושי בחיו של אדם. ובמצבים כאלו, אם רק ניישב דעתו אל אדם ולוא במעט, הרי כבר הפרנו את התענית.
גם קשיים אחרים בהם אנשים נמצאים, אם נמצא את האפיק ליישב את דעתם ולוא במעט, הרי שעשינו הרבה.
לפעמים, מילה טובה או חיוך קטן יכול לעשות פלאים. שהרי אדם מדוכדך, יכול להרגיש רגשי בדידות ומצוקה, ואם רק נתייחס אליו, נשוחח אתו מעט, נקשיב למצוקות נפשו, נראה לו פנים מחייכות ונעימות, הרי שכבר הפגנו את בדידותו, ויישבנו ולוא במעט את דעתו ונפשו.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]