סקר
כמה לומדי דף יומי יש במשפחתך הקרובה?






 

אל ייאוש / רפי זברגר

חולין קכא ע''ב

  

הקדמה

למדנו במשנה בתחילת הפרק (קי''ז:) כיוצא בו: השוחט בהמה טמאה לעובד כוכבים, ומפרכסת - מטמאה טומאת אוכלין, אבל לא טומאת נבלות, עד שתמות או עד שיתיז את ראשה.
כדי להבין דין זה נקדים מספר הקדמות:
1. בהמה מפרכסת לאחר שחיטה שאינה כשירה – נחשבת עדיין לבהמה חיה לכל דבר. ולכן אסורה מדין אבר מן החי, אפילו לגוי (אבר מן החי היא אחת משבע מצוות בני נח).
2. אם שחטה כראוי לפי כל דיני שחיטה, מדין תורה לאחר השחיטה, למרות פרכוס הבהמה, היא נחשבת כבר לשחוטה, ומותרת באכילה מיד. למרות זאת גזרו חכמים שלא לאכול מן הבהמה. 
3. לאחר מות הבהמה – מותר לאכול ממנה, אפילו איברים שנחתכו לפני מותה. 
כל הדינים לעיל חלים גם על בן נח, ומדין תורה מותר לבן נח לאכול מבהמה מפרכסת לאחר שחיטה כשירה. 
אבל בהמה טמאה, שאין בה דין שחיטה, אסורה לגוי בזמן פרכוסה.
חידשה המשנה, שאם ישראל שחט, אפילו בהמה טמאה, ע''י ''שחיטה כשירה'' עבור גוי (המותר באכילת בהמה טמאה), אף ששחיטה אינה מכשירתה לאכילה, מחשיבים את הבהמה להיות אוכל, ולכן מטמאת טומאת אוכלין, עד שהבהמה תמות (לאחר מיתה תיחשב כנבלה). 
הגמרא בדף שלנו (עמוד ב') מביאה ברייתא, המרחיבה את דין המשנה, ומלמדת אותנו כי גם אם גוי שחט בהמה טהורה המותרת לישראל, אף שאין היתר בשחיטתו, הרי הוא מחשיב את הבהמה להיות ''אוכל'' ולכן מטמאת בטומאת אוכלין. 
 

הנושא

אמר רבי אסי, שונין: ישראל בטמאה ועובד כוכבים בטהורה - צריכין מחשבה והכשר מים ממקום אחר.
רב אסי מסייג את דין המשנה ודין הברייתא שלמדנו בהקדמה (שחיטת ישראל לבהמה טמאה עבור גוי, ושחיטת גוי לבהמה טהורה עבור ישראל) בשתי הסתייגויות הבאות:
1. רק אם חשבו (הישראל והגוי השוחטים) בעת שחיטה להפוך את הבהמה להיות ''אוכל'', תיהפך הבהמה להיות מוכשרת לקבלת טומאה. 
2. ועוד: רק אם הבהמה הוכשרה לקבל טומאה מאחד משבעת המשקים (סימן: י''ד, שח''ט, ד''ם) ולא מסתפקים בדם הבהמה השחוטה להכשירה לקבל טומאה. (למרות שבשחיטה כשירה דם הבהמה השחוטה מכשיר את הבהמה לקבל טומאה, אך בבהמה טמאה צריך ''מכשיר'' נוסף).
הכשר למה לי? סופו לטמא טומאה חמורה, וכל שסופו לטמא טומאה חמורה לא בעי הכשר.
שואלת הגמרא: מדוע צריך הכשר לקבלת טומאה, הרי בסופו של תהליך, בשני המקרים, גם בשחיטת בהמה טמאה ע''י ישראל, וגם בשחיטת גוי של בהמה טהורה, מכיוון שהשחיטה אינה ''כשירה'', הבהמה תיהפך להיות נבלה. אם כן שואלת הגמרא, מדוע צריך להכשירה בשלב הפרכוס?
דתני דבי רבי ישמעאל (ויקרא י''א, ל''ח): וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו, טָמֵא הוּא לָכֶם - מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה צריכין הכשר, אף כל שאין סופו לטמא טומאה חמורה צריך הכשר.
הגמרא מוכיחה את שאלתה מברייתא של רבי ישמעאל, הלומד מהפסוק בפרשת שמיני העוסק בהכשרת זרעים לקבלת טומאה, כי רק אוכל ''כמו זרעים'' שאין סופו להיות טמא בטומאה חמורה כמו נבלה דורש הכשר לקבלת טומאה. 
לכאורה מברייתא זו אנו למדים שאין צורך להכשיר את הבהמה בשחיטה שאינה ראויה לקבלת טומאה!
ותניא, אמר רבי יוסי: מפני מה אמרו נבלת עוף טהור צריכה מחשבה ואינה צריכה הכשר? מפני שסופה לטמא טומאה חמורה.
מביאה הגמרא ברייתא נוספת המחזקת את הקושיא. אמר רבי יוסי כי נבלת עוף טהור, שכידוע אינה מטמאת אלא באכילה (טומאת בית הבליעה) ומטמאת גם את הבגדים של האוכלה, אינה מצריכה הכשר לקבלת טומאה, מפני שכאמור, מטמאת בסופה טומאה חמורה (מטמאת את האוכלה, וגם את בגדיו של אדם האוכלה). אם כן, מדוע רב אסי מחייב הכשר של הבהמה (בשני המקרים של שוחט ישראל בהמה טמאה, ושוחט גוי בהמה טהורה עבור ישראל) אם סופו להיות נבלה? 
אמר חזקיה: הואיל ויכול לגוררה ולהעמידה על פחות מכזית.
חזקיה מתרץ ואומר, כי בהמה זו הנשחטה שלא כדין (באחד משתי האפשרויות לעיל), לא בהכרח תגיע לידי טומאה חמורה. יש אפשרות להוציא אותה מטומאה חמורה זו, ע''י שיחתוך את הבהמה לחתיכות קטנות, כך שכל חתיכה תהא פחותה מכזית, ואז אין דין נבלה חל עליה. ומכיוון שאפשר להפקיע ממנה דין נבלה, חייב רב אסי להכשירה באחד משבעת המשקים כדי להחיל עליה דין טומאת אוכלין. 
 

מהו המסר

דינו של רב אסי לפי תשובת הגמרא מעניינת מאוד. הוא ''חושש'' ליישום מציאות מאוד רחוקה, שהשוחט או אדם אחר, יחתוך את הבהמה לחתיכות קטנות כל כך, ובאופן זה יפקיע מן הבהמה דין נבלה, ולכן מחייב הכשר לקבלת טומאה באחד משבעת המשקים.
''נתרגם'' את דינו של רב אסי למשהו כללי יותר: דבר אשר על פי רוב הסיכויים ייהפך לאיסור, אנו חוששים למקרי קצה שבכל אופן יעשו מעשה המתיר את אותו דבר, ולכן ''מכינים'' אותו לאותו סיכוי קלוש.
אם נמשיך באותו קוו, נוכל להמשיך ולומר, כי אנו לא הולכים תמיד לפי רוב הסיכויים, ולפי הסטטיסטיקה הרגילה, אלא לפעמים ''חוששים'' (או ''מקווים'') לאפשרות רחוקה ונוהגים לפי אותה אפשרות.
המסר הנלמד מכך, הוא ''לא להתייאש''. לא לחשוב שאם רוב הסיכויים הם להגיע לתוצאה מסוימת, ניתן כבר להרים ידיים ולא לחשוש, או לקוות למקרי קיצון שבסיטואציות מסוימות תיתכנה.
אמנם עסקנו כאן בנושאים ''כבדים'' של הלכות טומאה וטהרה, אך גם מנושאים אלו ניתן ללמוד ולהפיק לקחים לחיים, ולדעת שתמיד תמיד ישנה תקווה וסיכוי, ואל לנו להתייאש גם במצבים קשים.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: rafi.zeberger@gmail.com

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר