דיוק וחידוש ברש"י

חולין קכד

עמוד ב

רש"י ד"ה סמכוני באשישות. כלומר צריכני חיזוק לפי שסר כחי מכח הדרשה שדרשתי היום ברבים דשבת הרגל היתה:
במסכת ביצה דף כ"א ע"א איתא:
רש"י ד"ה עורבא פרח. עורב הפורח למעלה השיאו לדבר אחר: כי נפק. רב אויא: אמר ליה רבה בריה. דרב הונא לאבוה: לאו היינו כו'. ולמה דחיתו והלך לו בכלימה: אני היום סמכוני באשישות. יו''ט הוא ודרשתי לרבים וחליתי מטורח הדרשה וקורא אני עלי סמכוני באשישות הביאו לי סעודה ואסעוד: דבעיא טעמא. וצריך אני להרהר ולעיין בה:
בשני המקומות מדובר ברב הונא ורב אויא סבא, וברש"י בביצה מפרש בהרחבה את כל הסיפור שזה הפעם הראשונה שמופיע ענין כזה, ובחולין שזה פעם השניה לא הוצרך להסביר שוב כלל, אלא בכל זאת חזר להסביר בשני דבורים ובהם נראה כמה שינויים, שזה מדגיש שחזר ופירש דוקא אלו מפני סיבה.
במסכת ביצה כתב - עורב הפורח למעלה שזהו תרגום עורבא פרח, ומסביר שפירושו - השיאו לדבר אחר בדיבור זה, וכאן כתב "ראה עורב פורח באויר" שאמר לו לכאורה לראות עורב פורח באויר, וממשיך רש"י "כלומר" השיאו לדבר אחר.
במסכת ביצה הד"ה הוא - אני היום סמכוני באשישות, וכאן - סמכוני באשישות.
במסכת ביצה – הדרשה הייתה ביום טוב , הוא אומר שנחלה בעקבות זאת, ומבקש הביאו לי סעודה.
כאן – הדרשה בשבתא דרגלא. ובמנחות דף לז (ובעוד מקמות) מפרש רש"י שבתא דרגלא. שבת שדורשין בהילכות הרגל כדקיי''ל (פסחים דף ו.) שואלין בהלכות הפסח קודם הפסח ל' יום: הוא אומר שתש כוחו וצריך חיזוק.
ונראה שרש"י הבין זאת מן האיבעיות, כאן האיבעיה הייתה בקשר לקולית סתומה ואיך הגיע ששואל שאילה זו דווקא סמוך ונראה לדרשה, ושמא מפני שלמדנו בפסחים פד ע"ב(הפעם היחידה בש"ס שמופיע שוב ענין הקולית חוץ מחולין) מיתיבי רבי אומר נמנין על מוח שבראש ואין נמנין על מוח שבקולית על מוח שבראש מ''ט הואיל ויכול לגוררו ולהוציאו, והזכיר זה בדרשה וע"כ שאלו בענין טומאה ולכן כתב רש"י שבשבת הרגל היתה, אבל במסכת ביצה והשאלה היתה על שחיטה ביו"ט של חצי בהמה של נכרי ורב הונא ענה לו אלא שהמשיך רב אויא לשאול וכי מה בין זה לנדרים ונדבות, ועל זה לא השיב אלא אמר עורבא פרח, וע"כ כתב רש"י שביו"ט היה וכתב גם הלשון נחלתי, (ענין חולה בשבת מופיע שם בגמרא בכ"ב ע"א) וביקש הביאו לי סעודה כדין יו"ט, וכן הוזכר שם בגמרא שהתירו שבות ביו"ט, ואמר רש"י בד"ה אני היום סמכוני באשישות, שרש"י מחלק משפט זה לשניים אני היום – דרשתי, וקורא אני עלי – סמכוני באשישות =, וזה שולל את פירוש רבינו חננאל שם אני היום סמכוני באשישות – היום סמכוני לראש ישיבה, ועל פירוש זה מקשים האחרונים איך המשיך לשאול שאילות נוספות כי לכאורה שני השאילות באותו יום, וכן פירש בערוך, אבל לרש"י לא יקשה כי הוא שני ימים שונים, והיות וכאן זה שבת לא אמר הביאו סעודה ולא אמר שנחלה ע"מ שלא יכשלו בחילול שבת בשבילו ולכן כאן אמר שצריך חיזוק.
והיות ובביצה רב הונא ענה לשאילתו הראשונה של רב אויא ע"כ אמר לו עורבא פרח למעלה השיאו לדבר אחר, כי אינו דוחהו ממש מלפניו וע"כ השתמש בלשון זה כביטוי שאינו יכול להמשיך לענות עכשיו, אבל כאן שדחהו לגמרי ולא ענה לו כלום, רש"י כדרכו שהיכן שיכול לפרש הדברים לא כביטוי סתם, פירש רש"י שאמר לו – ראה עורב פורח באויר (לא דוקא למעלה) והוא ע"פ מה דאיתא בשבת דף לה ע"א א''ל רבא לשמעיה אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן אדשימשא אריש דיקלי אתלו שרגא ביום המעונן מאי במתא חזי תרנגולא בדברא עורבי אי נמי אדאני: וברש"י חזו תרנגולין. היושבים על הקורות מבעוד יום וכן העורבים בשדה:
פירוש שעכשיו עיצומו של שבת כי העורב עוד פורח באויר וממילא לא יוכל ליישב את ליבו בסעודה של בשר כי אי אפשר להכינו בשבת, וע"כ פירש רש"י "כלומר" השיאו לדבר אחר, כי לא באמת דחה אותו לענין אחר,
ואפשר להמתיק עוד הדברים ע"פ המדרש בפרשתינו תזריע
ויקרא רבה פרשה יט סימנים א-ג
"וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים בְּלֹא עֶת נִדָּתָהּ אוֹ כִי תָזוּב עַל נִדָּתָהּ וכו' " (ויקרא טו כה). "רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב" (שיר השירים ה יא). "ראשו" – זו תורה, שכתוב: "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז" (משלי ח כב); שאמר ר' הונא בשם ר' שמעון בן לקיש: שני אלפים שנה קדמה תורה לבריאת עולם: "וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם" (משלי ח ל), ויומו של הקב"ה אלף שנים, שנאמר: "כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל" (תהלים צ ד). "כתם פז"- אלו דברי תורה שנאמר: "הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב" (תהלים יט, יא). דברים, שנבראו מ"ראשית", חרותים מכתם פז. "קווצותיו תלתלים" – זה הַסִּרְגּוּל. "שחורות כעורב" – אלו האותיות. דבר אחר: "קווצותיו" – קוצי ר' אליעזר ור' יהושע. "תלתלים" תלי תלים הם. במי הן מתקיימות? ב"שחורות כעורב" – במי שהוא משחיר ומעריב בהם. אמר ר' שמואל בן נחמן: דברי תורה צריכים השחרה. פרנסה מנין? "מִי יָכִין לָעֹרֵב צֵידוֹ" (איוב לח מא) – למד מאליהו, על ידי שהשחיר והעריב בתורה, לא כבר זימנתי לו עורבים? "וְהָעֹרְבִים מְבִיאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר בַּבֹּקֶר" (מלכים א יז ו). מהיכן היו מביאים לו? משולחנו של יהושפט. אמר ר' שמואל בן אמי: דברי תורה צריכין השחרה. פרנסה מנין? "מי יכין לעורב צידו" כך, אם אין אדם נעשה אכזרי על גופו ועל בניו ועל ביתו כעורב הזה, אינו זוכה ללמוד תורה.
ועל פי הדברים האלו אפשר שאמר לו "ראה עורב הפורח באויר" תראה אם יש תלמיד חכם – עורב שפורח באויר ואינו צריך מנוחה.