צנזורה חבויה / הרב יעקב לויפר

ברכות ג ע"א

בברכות דף ג,א מובאת מימרת רב יצחק בר שמואל משמו של רב: "שלש משמרות הָוֵי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי, ואומר: אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אומות העולם". לאחר מכן מובאים אותם דברים בתוך ברייתא משמו של רבי יוסי.

נוסח זה אינו הנוסח המקורי, בדפוס שונצינו שנדפס בטבת שנת גמר"א (רמ"ד; 1483) ודפוס ונציה הראשון (רפ"ב; 1522) כתוב: "אוי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בני לבין אומות העולם", כך גם עדיין בדפוס קראקא שס"ב (1602). ובשני כתבי יד (מינכן 95, פירנצה) כתוב אפילו "אוי לי שחרבתי".

כ"י מינכן:


המקור לנוסח שלפנינו הוא דפוס באזל (של"ח; 1578). לפי התפיסה הנוצרית, עפרא לפומייהו, עונשם של ישראל מוצדק, משום שהם לא קיבלו את מושיעם, ולכן החליפם ה' ב'ישראל האמיתי', הלא הם הנוצרים, לפיכך הוסיף הצנזור שתי מילים: 'אוי לְבָנַי שבעונותיהם החרבתי', ומשום כך הוצרך לקצר את 'והגליתי את בני', ולכתוב 'והגליתים', שהרי כבר הוזכרו הבנים בתחילת המימרה. בתמונה שלפנינו מדפוס באזל, ניתן לראות שיד אלמונית מחקה את האות מ' במילה 'והגליתים' והוסיפה 'את בניי', אבל המגיה הזה לא שת אל ליבו שהוא צריך לתקן קודם 'אוי לי' במקום 'אוי לבני':


בדפוס אמשטרדם (תע"ד; 1714) נוסף בטעות גרש למילה לְבָנַי', ומדפיס מאוחר יותר פתח את הקיצור ל-'לבנים', אפשר בהשראת המימרא הסמוכה "ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם".

מעשה צנזור זה הוא קשה לאיתור, משום שגם המשפט "אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי" נראה בהשקפה ראשונה כמשפט סביר.

באותו עמוד, לקראת הסוף, מופיע המשפט "מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם"; הלשון 'מה לו' שבתחילת המשפט נראה מוזר, במיוחד לאור המקבילה 'ואוי להם לבנים'. הרש"ש על אתר משתדל ליישב: "נראה לי דלשון כינוי כבוד הוא כלפי מעלה, תחת לשון אוי להם שאומר גבי בנים", אך עיון בכתבי היד והדפוסים הראשונים מעלה שבאמת כתוב שם "אוי לו לאב שהגלה את בניו"

דפוס שונצינו:


דפוס ונציה:


נראה אפוא שמדובר בהגהת צנזורה שלא הסכימה להבעת צער של הבורא על הגלות והחורבן, ואכן בדפוס באזל מופיע נוסח זה, והוא החשוד האולטימטיבי. אך למרבית הפליאה נמצא שינוי זה גם בדפוס קראקא שס"ב, שלא סבל כלל מצנזורה (הצנזורה לא היתה קיימת בפולין באותה עת). וכן מצוטט בספר 'מטה משה' של ר' משה ב"ר אברהם מת, תלמיד המהרש"ל (חי בפולין-גליציה בין השנים שי"א-שס"ו, בפולין כאמור לא היתה צנזורה באותה עת, ולכן מסתבר שהוא לא הושפע מדפוס באזל). וכבר לפני כן מופיעים הדברים בנוסח זה בדפוס הראשון של 'עין יעקב'.

דפוס קראקא:


לפיכך אפשר שההסבר לנוסח זה הוא כמו שמופיע בטור (או"ח סימן נו): "...כדאיתא בפ"ק דברכות, בשעה שישראל עונין 'אמן יהא שמיה רבא' הקדוש ברוך הוא מנענע בראשו ואומר: אוי לבנים שגלו מעל שלחן אביהם ומה לו לאב שככה מקלסין אותו בניו ורחקם מעל שלחנו. וכביכול שיש דאגה לפניו".

רואים אנו כי גם לפני הטור עמד נוסח כזה. וכאן קשה לתלות זאת בצנזורה, הן מפני שהצנזור בדרך כלל לא היה מתוחכם ורמת 'הגהותיו' לא התעלתה מעבר למחיקות גסות, והן משום שהתוצאה עוד יותר קשה מבחינת הצנזור – תמיהה על ה' מדוע עשה כך לבניו.