תוספת כתובה בחייבי לאוין
כתובות קא ע"א
"אמר שמואל: לא שנו אלא מנה מאתים, אבל תוספת יש להן. תנא נמי הכי: נשים שאמרו חכמים אין להן כתובה, כגון הממאנת וחברותיה - אין להן מנה מאתים, אבל תוספת יש להן".
כתב בחידושי הריטב"א: "פירש הראב"ד ז"ל (בהשגות לרי"ף) דכל שלא הכיר בהן והיה מקח טעות כשם שאין להן כתובה כך אין להן תוספת. ומה שאמרו כגון ממאנת וחברותיה אינו אלא משום שניות שהכיר בהם. ... ומיהו בירושלמי נראה כפירוש הרי"ף ז"ל דגרסינן בפרק המדיר תני ר' חנין בשם שמואל אחד נשים שאמרו אין להם כתובה ואחד נשים שאמרו יוצאות שלא בכתובה כגון היתומה והשניה והאיילונית לא אמרו אלא בכתובה של מנה ומאתים אבל כתובה של אלף דינרים נוטלת".
וכראב"ד כן דעת הרא"ה והמאירי. וכן גירסה שלנו בירושלמי: (כתובות פרק ז ה"ו) "לא שנו אלא (= רק) כתובת מנה מאתים, אלא אפילו היתה כתובה של אלף דינר מאבדת, ונוטלת בליות ממה שיש לפניה".
ובדעת החולקים ביאר הר"ן על הרי"ף: "וכן הדין באלמנה לכהן גדול וממזרת ונתינה לישראל שאע"פ שלא הכיר בהן יש להן תוספת שלא היה הדבר מוטל עליהן לגלות דסברי דאפשר שיערב עליו המקח ואף על פי שיש איסור בדבר".
וקשה, הרי שנינו במסכת בכורות דף לז ע"א: "השוחט את הבכור ונודע שלא הראהו - מה שאכלו אכלו ויחזיר להם הדמים", והוסיף הרמב"ם: "וכן הדין במאכיל את הטרפה". הרי שקי"ל שאין אדם מתפייס ומתרצה באיסור תורה ונוח היה לו שלא היה נהנה מהאיסור, ומשום כך הדמים חוזרים.
