מענה לשון
הרב אוריאל פרנק

משמרות - לאו דווקא

ברכות ג ע"ב

תנו רבנן: ארבע משמרות הוי הלילה, דברי רבי. רבי נתן אומר: שלש.
(...)
מאי טעמיה דרבי? - אמר רבי זריקא אמר רבי אמי אמר רבי יהושע בן לוי: כתוב אחד אומר בחצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך, וכתוב אחד אומר: קדמו עיני אשמורות, הא כיצד? ארבע משמרות הוי הלילה.
ורבי נתן?
סבר לה כרבי יהושע, דתנן: רבי יהושע אומר: עד שלש שעות, שכן דרך מלכים לעמוד בשלש שעות: שית דליליא ותרתי דיממא, הוו להו שתי משמרות.
רב אשי אמר: משמרה ופלגא נמי משמרות קרו להו.

א. שני כתובים במזמור קי"ט מלמדים על שעת ההשכמה של נעים זמירות ישראל: פסוק ס"ב: "חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ", ופסוק קמ"ח: "קִדְּמוּ עֵינַי אַשְׁמֻרוֹת לָשִׂיחַ בְּאִמְרָתֶךָ". מכאן למדו חז"ל ראיה לשיטת רבי, שהלילה נחלק לארבע משמרות. אך לדעת רבי נתן, שהלילה נחלק לשלוש משמרות/אשמורות (1) (כל אחת בת ארבע שעות), יש כאן סתירה: הקדמה של שתי אשמורות לפני הזריחה (כלומר, בסוף האשמורה הראשונה) – מקדימה את חצות הלילה בשעתיים!
בתלמוד הירושלמי (פ"א ה"א) מיושבת הסתירה בפשטות: "פעמִים חצות לילה, ופעמים קדמו עיני אשמורות"; אך הבבלי מניח ששני הכתובים מתארים את מנהגו הקבוע של דוד המלך.

ב. כשמובא בדיון התלמודי פסוק, מומלץ לעיין בכל ההֶקשר של הפסוק, ולדייק גם במילים שלא צוטטו. זאת מלמדנו רש''י בפירושו לפסוק הנ"ל "קִדְּמוּ עֵינַי אַשְׁמֻרוֹת לָשִׂיחַ בְּאִמְרָתֶךָ":

אשמורות – חצי הלילה, שתי אשמורות; ולדברי האומר 'שלש משמרות הוי הלילה', היה דוד עומד ממטתו בשליש הלילה ועוסק בתורה עד חצות, כמו שנאמר: לָשִׂיחַ בְּאִמְרָתֶךָ, ומחצות ולהלן עוסק בשירות ותושבחות, כמו שנאמר 'חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ'.

ג. לפי תירוץ זה (שאינו מפורש בתלמודים), הכתוב "חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם" אינו מדבר על שעת ההשכמה של דוד המלך (דהיינו: "חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם [משּנתי, כדי] לְהוֹדוֹת"), אלא על השעה שבה התחיל להודות לה'. לפי זה, מתפרש הפֹעַל "אָקוּם" או כפֹעַל-עֶזֶר המציין את התַפנית בעיסוקיו של דוד שהתחיל בחצות להודות, או כפֹעַל עצמאי המציין את השינוי בתנוחת גופו: עד חצות למד תורה בִישיבה, ובחצות הליל קם ועמד על רגליו לאמירת מזמוריו.

ד. בתלמוד הבבלי מובאים שני תירוצים נוספים ליישב את הסתירה. התירוץ השני, תירוצו של רב אשי ("משמרה ופלגא – נמי 'משמרות' קרו להו") – נראה במבט ראשון תירוץ מאולץ וחלוש ומנוגד לפשוטו של מקרא: לפי דבריו יוצא שהכתוב "קִדְּמוּ עֵינַי אַשְׁמֻרוֹת" אינו מדויק לחלוטין; אם אכן התכוון דוד המלך לאשמורה וחצי – היה לו לומר ''קדמו עיני אשמורה וחצי"!
אך לאמיתו של דבר, תירוצו של רב אשי מושתת על עיקרון חשוב בהבנת התורה ולשונה: אין הכרח להתנסח תמיד בסגנון מתמטי ודקדקני, ובוודאי לא בלשון שירה.

ה. יתר על כן, לפעמים אפילו התורה מתנסחת "כלשון בני אדם'' בחוסר דקדקנות, אף בניסוח של מצוות, שבהן הדיוק בפרטים חשוב מאוד. וכך כתב הרא"ש בסוף מסכת פסחים (קכא ע"ב, סי' מ'; וע"ע תורה תמימה בראשית מו, כז, הערה טו ובמדבר יג, כה, הערה יד, ושו"ת הרב"ז ח"א, סימן לז):

יש מקשין: כיון דקרא קאמר 'תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם' (ויקרא כג, טז) למה אין אנו מונין אלא מ"ט יום ודוחקין לפרש הפסוק [...] ולי נראה שאין אנו צריכין לדחוקות הללו. כיון דכתב ביה בהדיא 'שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ' (דברים טז, ט) אין לספור יותר משבעה שבועות, ומ'תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם' לא קשיא מידי, שכן דרך המקרא כשמגיע המנין לסכום עשירית פחות אחת, מונה אותו בחשבון עשירית, ואינו משגיח על חסרון האחד. כיוצא בו: 'כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים' (בראשית מו, כז) וכן: 'אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ' (דברים כה, ג).

ו. הלכה למעשה: נחלקו אחרונים האם ניתן ליישם עיקרון זה בהלכות שונות. רב כהן צדק (2) (תשובות הגאונים, "שערי תשובה" סימן רפ"ז) הוכיח מכאן שלצורך "לחם משנה" בסעודות השבת די בככר וחצי ("הכא נמי: שלימה ופרוסה – 'שתי ככרות' הויין"); אך לא כל הפוסקים שדנו בנושא ראו את דבריו. ראה: ר' צדוק הכהן מלובלין – ליקוטים; שו"ת באר משה (שטרן) חלק ה סימן פב; שו"ת חשב האפוד חלק א סימן קטז; שו"ת להורות נתן חלק א סימן יד; שו"ת שיח יצחק סימן י.

ז. הקולות השונים ששמענו בסוגיה זו כלפי חוסר דקדקנות – הללו "מעבירים" ומפרשים כלשון בני אדם, והללו מדקדקים בקוצו של יו"ד – יש בהם הד לשתי שיטות הלימוד של ר' ישמעאל ור' עקיבא: יש מי שדורש תילין של הלכות מכל קוץ ותג וכפילות וחריגה לשונית, ויש מי שמפרש על פי העיקרון ש"דִבְּרה תורה כלשון בני אדם" (כדלקמן, ברכות לא, ב).

ח. לפעמים לא מובאים הקולות השונים בתלמוד הבבלי, וניתן למוצאם בתרגומי המקרא הארמיים, או במקורות חז"ל נוספים. כך בהמשך סוגיה זו התפרשו דברי דוד המלך "חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם" דהיינו בדיוק בנקודת החצי – בניגוד לניסוח ה"מסתפק" של משה רבינו: "כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם" (שמות יא, ד). בשונה מהבנה זו, תורגמו דברי משה רבינו בתרגום הארץ-ישראלי לתורה (3) תוך המרת אות השימוש כ"ף בבי"ת: "בפלגא דליליא". ואכן, לפי רש"י, רשב"ם ורוב ככל מפרשי התורה הראשונים (4), לצד "מהלך הדרש" של חז"ל (5), אפשר לפרש לפי פשוטו של מקרא שאין שינוי משמעות בין "כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה" ו"וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה" (שמות יב, כט) ו"חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם", ואין כאן אלא גיוון סגנוני (6). לאותיות השימוש ב' וכ' הוראות מגוונות – גם על זמן מדויק וגם על זמן מְשוער (7). בנוסף, "לְשׁוֹן 'חֲצִי' וּ'מֶחֱצָה' וּ'מַחֲצִית' אֵינוֹ אֶלָּא חִלּוּק הַחֵלֶק מֵהַכְּלָל: פְּעָמִים הוּא חֵלֶק כְּחֵלֶק בְּשָׁוֶה, וְזֶהוּ בָּרֹוב; וּפְעָמִים אֵינוֹ בְּשָׁוֶה" (רד"ק בפירושו לביטוי "חֲצִי עַם יִשְׂרָאֵל", שמואל ב' יט, מא). לכן, יתכן שכל בכורות מצרים הוכו ברגע אחד מדויק, ויתכן שהם הוכו במהלך השעות האמצעיות של הלילה. כיוצא בו, יתכן שדוד המלך קם להודות בדיוק בחצי הלילה, ויתכן שקם בערך "באמצע הלילה", ולאו דווקא. מנגד, טרחו מהרש"א (8) ומהר"ל מפראג בדרכים שונות ליישב את דרשות חז"ל, ולהסביר מדוע "לא ניחא ליה לתלמודא לפרש כפירש"י בחומש לפי פשוטו"(9).

(1) אכמ"ל בהבדל בין המילים הנרדפות: אַשְׁמוּרוֹת (רבים של אַשְׁמוּרָה/אַשְׁמֹ֫רֶת) לבין מִשְׁמָרוֹת (רבים של מִשְׁמָר/מִשְׁמָרָה; את צורת היחיד "מִשְׁמֶ֫רֶת" במובן זה מצאתי לעת עתה רק בפירוש התלמוד במהדורה העברית של ארט-סקרול).
(2) היו שני גאונים בשם זה: גאון סורא, רב כהן צדק בן רב איבומאי (סבו של גאון סורא המפורסם, רב שמואל בן רב חפני), וכשמונים שנה מאוחר יותר: גאון פומבדיתא, רב כהן צדק בן יוסף. לדעת החוקר הרב יואל מילר (מפתח לתשובות הגאונים, עמ' 82), מדובר בתשובת גאון סורא. תודה לפרופ' שמחה עמנואל על ההפניה.
(3) המכונה "כתב יד רומי", או "ניאופיטי".
(4) ראב"ע, רד"ק, חזקוני, ר' יוסף בכור שור, רלב"ג ור' יוסף כספי.
(5) כלשונו של רלב"ג (ביאור המילות, שמות יא, ד).
(6) בתהלים קי"ט אפשר גם להציע שחסרון אות השימוש (ע"פ שד"ל שמות יא, ד) נובע מהאקרוסטיכון האלפביתי. ע"ע בפירוש ר' עמוס חכם, דעת מקרא שמות יב, כט, הערה 43.
(7) ר' יוסף אבן כספי שמות יא, ד: כחצות הלילה – מה לנו בזה לדקדוקים לא נוכל להנבא, ואין לנו בזה רק מה שעינינו רואות בלשון, וזה כי הכ"ף פעמים לקרוב ופעמים לאמתת הדבר, וכן הוא הבי"ת, א"כ מה יתרון בין אמרו כחצות ובין אמרו ויהי בחצי הלילה וכ' (שמות י"ב:י"ט). ר' יוסף אבן כספי שמות יב, כט: ויהי בחצי הלילה – אין הכרח שאמרו בחצי היא בדקדוק מאמרו כחצות, ואין מהכרח הדבור שיהיה מדוקדק, כי די ברוב הענינים על צד הקרוב, כי גם דברה תורה לשון הבאי וגוזמא, א"כ אין צורך לטרוח בזה ולא לפרש בחצי השני, אבל טעמו כלשון בני אדם גם היום, כמו שנאמר תמיד בעבור כמות רב מהלילה, הנה הוא כחצי הלילה, וזה אם שיהיה פחות או יותר לפי הצמצום.
(8) בחידושי אגדות על אתר.
(9) ראה גור אריה שמות יא, ד: "כי מי הוא שיתפאר עצמו בדקדוק הלשון על חכמים ז"ל... החכמים ז"ל לא הלכו בדרך המדקדקים... והם אמת ודבריהם אמת", וכיו"ב בבאר הגולה, באר ג': "דרך המדקדקים, כי לא יביטו רק אל תמונת המלה אל המשקל ואל צורתו ותבניתה, וכאשר נמצא להם תבנית המלה ומשקלה מיד גוזרים כי המלה הזאת מגזרה זאת, מבלתי שישימו על לב פירוש המלה כלל, ואז ימשכו הענין אל המלה אף בדרך רחוק. ואין זה דרך חכמים, רק הם הביטו אל פירוש המלה וענינה". וע"ע: גבורות ה', פרק ל"ד.