גירויי למידה / רפי זברגר

נידה ד ע"ב
  

הקדמה

למדנו במשנה בתחילת המסכת על מחלוקת משולשת: שמאי, הלל וחכמים. 
שמאי אומר: כל הנשים דיין שעתן.
אשה הרואה דם נידה אינה נטמאת בטומאת דם נידה למפרע אלא רק מאותה שעה ואילך. 
הלל אומר: מפקידה לפקידה ואפילו לימים הרבה.
הלל מחמיר ומטמא את האשה מזמן הבדיקה האחרונה (פקידה) שבדקה את עצמה ולא ראתה דם. הלל חושש כי מיד לאחר אותה בדיקה היא ראתה דם, ולכן מטמא אותה מזמן אותה בדיקה. 
וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה, ומפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת.
חכמים סוברים "דעה אמצעית" בין שמאי להלל. האישה אינה נטמאת מזמן הפקידה האחרונה כדעת הלל, וגם איננה טהורה עד הבדיקה הנוכחית כדעת שמאי, אלא טמאה עשרים וארבע שעות (בלשון המשנה: מעת לעת) מזמן הבדיקה הנוכחית. בכל אופן, אם הבדיקה הקודמת הייתה בתוך עשרים וארבע שעות אחרונות, הרי שהיא טמאה מזמן הבדיקה הקודמת. במילים אחרות דעת חכמים כי האשה טמאה מהזמן המכסימלי של הפקידה האחרונה, או מעת לעת. 
במאמרנו נצטט את הגמרא אשר מנסה להסביר את דעת חכמים. 
 

הנושא

אמר רבה: מאי טעמייהו דרבנן?
רבה מנסה להבין את סברת חכמים. שהרי לכאורה ניתן להבין את סברות שמאי והלל אך סברת חכמים אינה מובנת. שמאי סובר כי אנו לא חוששים לטומאה לפני הבדיקה האחרונה. הלל סובר כי אנו חוששים לטומאה מעת הבדיקה הקודמת. אך מהי סברת חכמים?
אשה מרגשת בעצמה.
רבה בעצמו עונה על שאלתו ומסביר כי חכמים סוברים שהאשה מרגישה בעת יציאת דם המטמאת אותה, ולכן אנו לא חוששים ליציאת דם יותר מוקדמת מעשרים וארבע שעות לפני הבדיקה האחרונה. 
א"ל אביי: אם כן תהא דיה שעתה.
אביי מיד מקשה על תירוץ זה ושואל, אם האשה מרגישה מדוע יש לטמאה עשרים וארבע שעות לפני הבדיקה האחרונה, הרי אם היא לא הרגישה יציאת דם, אין סיבה לטמאה בשלב מוקדם יותר. 
ורבה, לחדודי לאביי הוא דבעי.
עונה הגמרא כי באמת שאלתו אביי טובה מאוד וההסבר הוא לא כפי שרבה אמר לעיל. כל מטרתו בתשובה זו הייתה לחדד את מחשבתו של אביי תלמידו, ו''לגרות אותו" לחשיבה וביקורת של ההלכות הנלמדות בבית המדרש, כדי שישאל את שאלתו ויבין כי זוהי באמת איננה סברתם של חכמים במשנתנו. 
אלא מאי טעמייהו דרבנן?
אם כך, חוזרת ושואלת הגמרא, מה באמת סברת חכמים?
כי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל: חכמים תקנו להן לבנות ישראל שיהו בודקות עצמן שחרית וערבית. 
שחרית - להכשיר טהרות של לילה, וערבית - להכשיר טהרות של יום. וזו - הואיל ולא בדקה הפסידה עונה.
חכמים סוברים כמו הסברו של רב יהודה בשם שמואל למשנה בדף י''א. כי ישנה תקנת חכמים המחייבת את האשה לבדוק את עצמה פעמיים ביום. בבקר – כדי להכשיר את הטהרות של הלילה שעבר, ולהוציא מכלל ספק שמא ראתה דם בלילה (אם היא נקייה בבקר, משמע שלא ראתה דם בלילה), ובערב – כדי להכשיר את הטהרות של היום. 
ומכיוון שהאשה לא בדקה בבקר ובערב גזרו חכמים ''שתפסיד'' עונה אחת (עונה הכוונה ליום שלם או לילה שלם). 
מאי עונה?
מקשה הגמרא מיד, כאשר טימאו את האשה מעת לעת, קנסו אותה בשתי עונות ולא רק בעונה אחת?
עונה יתירה.
עונה הגמרא, באמת נכון: הגזירה הייתה לעונה נוספת. שהרי אם הייתה בודקת למשל בבקר, הייתה טהורה עד אותו בקר, משלא בדקה – הרי היא טמאה מהערב לפני כן. 
 

מהו המסר

הרצון של רבה, רבו של אביי לחדד את תלמידו ע''י מתן תשובה לא נכונה, כדי לעורר את התלמיד לשאול, מעניין מאוד. רבה ענה תשובה לא נכונה, אמר דבר לא נכון, וכל זאת, מטעמים דידקטיים בלבד. אנו לומדים מכך שני מסרים:
1. חז''ל למדו אותנו כי ניתן לשקר (בלשון חכמים ''לשנות'') במספר מקרים בודדים:
a. "מותר לשנות מפני השלום" (יבמות ס''ה:) – לצורך יצירת שלום בין איש לרעהו מותר לשקר.
אנו לומדים זאת גם מדרכיו של אהרן הכהן שהיה ''אוהב שלום ורודף שלום'', ומספר לכל אחד מבעלי הריב, כי השני מעוניין לעשות שלום, ובכך היה משכין שלום בין אדם לרעהו.
b. מפני הכבוד מותר לשקר ולומר כי לא למד מסכת מסוימת, למרות שבאמת למדה (בבא מציעא י''ג.)
c. מותר לשקר גם בנושאים צנועים בין איש לאשתו (שם)
d. אם אמירת אמת תגרום נזק לחבר, מותר לשקר. לדוגמא: אם אדם התארח אצל חבירו ואם יספר לכולם כי החבר אירח אותו, עלולים לפקוד את ביתו אנשים רבים ולגרום לו לנזק (שם).
e. והנה למדנו היום, כי רב יכול לשנות ולא לומר אמת לתלמידו, אם הדבר יעורר את התלמיד לחשוב ולהתבונן בסברתו של הרב.
2. יש עניין למצוא אופנים שונים על מנת לעניין את התלמיד ללמוד ולקלוט עוד ועוד. אחת מהשיטות למדנו היום, ע''י מתן תשובה לא נכונה, אשר אמורה לגרות את התלמיד לחשיבה עצמית, ולא לקלוט את דברי הרב כהווייתם.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]