הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטוי: "שמיע ליה מתניתא"

נידה ו ע"א

... ורבא, אי שמיע ליה מתניתא - לימא מתניתא! ואי לא שמיע ליה מתניתא - קל וחומר מנא ליה?
לעולם שמיע ליה מתניתא, ואי ממתניתא הוה אמינא: או אדם או בגדים, אבל אדם ובגדים - לא, משום הכי קאמר ק"ו.

1.
מבנה כזה של סוגיה - מופע יחידאי בש"ס!

2.
שאלת הגמרא בעלת 2 חלקים:

3.
חלק ראשון של השאלה:
אם רבא הכיר את הברייתא שהובאה כסיוע לדבריו הרי הוא עצמו היה יכול לומר את הברייתא [שלמעשה סוברת כמותו].

3.1
על שאלה זו של הגמרא ניתן להקשות [לכאורה!]: הרי בכל המופעים של הביטוי "תניא כוותיה" [כ- 250 מופעים בש"ס] הגמרא היתה יכולה להקשות - כבסוגייתנו - "לימא מתניתא"!

3.2
אלא יש לומר, שלא זו הכוונה בסוגייתנו. אלא הכוונה היא: רבא למד את דינו – כפי שהסיק את הקל וחומר בדבריו – על סמך אחד הדינים בברייתא הזאת, ולכן ברורה השאלה מדוע הוא לא הביא את כל הברייתא כהוכחה לדבריו.

4.
ולפי הנ"ל מובן החלק השני של שאלת הגמרא: אם רבא לא הכיר את הברייתא הזאת אז מניין בכלל למד את דינו שיש בו "קל וחומר" [הרי אין כאן סברא שאדם אומר מעצמו אלא רק הדין שמוזכר בברייתא שמהווה את הבסיס לקל וחומר].

5.
מסקנה: סוגייתנו היא ייחודית.

6.
בכל זאת יש לשאול שאלה עקרונית, מדוע באמת הגמרא לא שואלת על כל מקרה שמופיע בש"ס "תניא כוותיה" - מדוע האמורא עצמו לא מביא את ההוכחה מהברייתא? שהרי מסוגייתנו משמע שדווקא כאן מתאימה שאלה כזאת - כמוסבר לעיל בסעיף 3.2 - אבל בכל שאר ה"תניא כוותיה" בש"ס לא שואלים "לימא מתניתא", שהאמרוא עצמו יביא ויצטט את הברייתא ולא - כמקובל - שה"סתמא דגמרא" תביא סיוע לדבריו.

7.
אפשר לומר 2 תשובות:

7.1
האמורא באמת לא הכיר את הברייתא [כדוגמת הביטוי בסוגייתנו "ואי לא שמיע ליה מתניתא"] לכן באמת לא מופיע בש"ס "תנן כוותיה", כלומר, הוכחה ממשנה - כי אמוראים הכירו היטב את המשניות.

7.2
באמת האמורא הוא זה שמביא את הברייתא - בכל הש"ס - שמובאת אחרי הביטוי "תניא כוותיה", אלא שהביטוי הזה נועד להודיענו שכך מכריע "עורך הגמרא", או לפחות [כשיש "תניא כוותיה" לשני אמוראים חלוקים] זו קביעה של עורך הסוגיה הנוכחית!

8.
יש כמה ביטויים שמקשרים ביו אמוראים לתנאים:
"תניא כוותיה"
"תניא נמי הכי"
"לימא כתנאי"
"תנאי היא"
"כתנאי"
ועוד...